מגניבוש.

זאת השעה שאני מתחילה לחשוב..ולחשוב ולחשוב.

לא להפסיק לנתח דברים

כל דבר.

מהאיש הרנדומלי שראיתי אתמול ברחוב,

ועד לדבר שהכי הכעיס אותי היום.

אין לי ממש מה לכתוב, למרות שיש לי המון לספר.

כשכותבים משו, הכל חייב להיות נקי. מסודר בצורה שאני הכי ארצה שמישהו יקרא.

אבל זאת גם חתיכת אחריות

כי לחשוב עם עצמי משו, זה דבר אחד

אבל לכתוב את זה ואשכרה לתרגם את ההרגשה במילים, זה כבר משו כבד יותר.

זאת תקופה נגררת

שלא פונה לטוב, ולא פונה לרע.

כמובן שיש הרבה דברים שממש משמחים אותי

כמו חבר שלי,

כמו הצילומים שחברה שלי מהכיתה מצלמת אותי (לפרוייקט באומנות, הכל מקצועי והכל),

ימים של צחוק, של כיף, שלא בא לי שיסתיימו.

אני דיי ממצה את הרצונונת שלי ואת התכונות שלי

שזה דבר יפה מאוד, כי לא הרבה אנשים מגיעים לרגע שהם חושבים שעשו את זה

ובטח שלא בגיל 17.

אני רוצה להתלונן, אני כלכך רוצה לצעוק על מישו, להטיח האשמות

להוציא את כל הכעסים שלי, את כל האכזבות

אבל אין לי על מי וגם עדיף שלא אעשה את זה. לאפחד לא מגיע לשמוע את ההתבכיינות שלי עכשיו

גם לא מי שאשם במצב הנוכחי שלי.

כי אולי באמת אני מגזימה, ואולי באמת זה משו שאני צריכה לפתור עם עצמי.

הכי קשה לפתור משו בעצמך.

כי אז, אם לא תאהב את ההשלכות של הבחירה שלך

אין לך את מי להאשים. אתה בחרת.

יותר קל להאשים מישו אחר, ולזרוק את כל הנטל הכבד הזה מעלינו.

יש לנו את הרצון האנושי הבסיסי הזה, לחפש את האושר.

להגיע לדבר שהכי גורם לנו להיות שמחים, להרגיש פשוט..ראויים, שהכל טוב ומושלם. או לפחות הכי קרוב לזה.

נמאס לי לרדוף אחרי האושר

אני אחכה שהוא יגיע אליי.

ואם לא, אז כנראה שאני עושה משו כדי שהוא לא יגיע אלי.

גם כשהמצב הכי מזהיר, אני אמצא את הדבר הכי קטן ואתבאס עליו.

גם כשהכל מושלם, אני תמיד אתרכז בדבר שלא הלך כמו שרציתי.

נמאס .