כבר לא כתבתי בבלוג הרבה זמן למרות, שתמיד מקונן לי בצד האחורי של הראש צורך בלתי נשלט לעשות זאת .יש משהו קסום ביכולת הזאת שתף את העולם ואחותו בהגיגים הכי אינטימיים שלי תחת שם בדוי , איכשהו זה אפילו משכך לי את הכאב.
האמת שגם לכאוב כמו שצריך כבר לא כאבתי הרבה זמן ,החיים שלי הפכו לבליל משעמם של אפרוריות בורגנית מהולה בתיעוב עצמי קל ודכדוך.
כן, ברור שזה באשמתי.
זה לא רק החיים שלי זה אני הפכתי לייצור מוזנח ודוחה שחופף את הראש אחת לארבעה ימים , ומחליף את הסדינים אחת לחודש. אם הוא לא היה בסרט משל עצמו אני מניחה שזה היה מטריד אותו וכנראה אף מאד אבל הוא גם הוא כבוי מאז שחזרנו לארץ.
זה מצחיק תמיד יש לי נטייה מטופשת לראות את עצמי עדיין כ"ילדה" , זה נותן לי את התחושה שהכל עוד פתוח ואני יכולה להמשיך "לאונן בהקיץ" על כמה שמחר יהיה יותר טוב ושהכל עוד פתוח. זו מן אשליה כזאת מתוקה שבעצם שורפת כמו כוויה כשאני מבינה שאפשרויות הבחירה שלי והשבילים שאני יכולה ללכת בהם מצטמצמים מרגע לרגע ומיום ליום.
איך קרה שבלי לשים לב הפכתי לבורגני העבשושי שתמיד בזתי לו..? זה כואב.
הגיע הזמן להסתכל למציאות בעיניים , ולהתחיל התעורר אם אני רוצה שדברים ישתנו.