More Than Words

רק סצנה אחת גמורה באופן סופי מבחינתי, ואני לא אפרסם פה את כולה,

אז הנה רק המונולוג בנקודת השיא.

תגידו לי מה אתם חושבים?

מעט רקע:

דמויות:

שרה- אישה יהודיה צעירה בת 28. אם ליצחק.

סופיה- יהודייה בגטו בשנות הארבעים לחייה.

יצחק- בנה בן השמונה של שרה.

שרה יושבת בחדר ושאר האנשים בגטו עומדים ומתעסקים בעניינם.

שרה: (זוחלת מטה מן הכסא, כורעת ברך, מחזיקה את גופת בנה) ראיתי את מותו בעיניי רוחי פעמים רבות.

בכל פעם שהיה יוצא להבריח פת לחם ראיתי את סופו. היה ברור לי כי סופי יגיע מיד אחריו.

מוות אומלל ונורא לאין שיעור, טראגי, מחריד ומטלטל.

ראיתי איך בליל עוזבו את העולם משחירים השמיים ובוכים, איך השמש מסרבת לצאת למחרת וכל העולם עומד דום.

עלי השלכת נעצרו במקומם אחרי שנשרו - ולא נחו על הקרקע, הירח נח ברקיע, מלא, ואף לא ייללת זאב אחת יצאה לעברו. 

משהו מת בטבע, משהו שלא יחזור אליו עוד לעולם.

אך לא כך קרה מותו. וזה כאב עמוק אף יותר. הצער הזה נמשך שבריר שניה, הנדת עפעף.

אף זאב לא התאבל, ועלי השלכת לא התייפחו בדרכן לאדמה. הטבע ממשיך לחיות.

הציפורים הארורות מצייצות. כולם שמחים, כולם בסדר. אבל הוא לא. והריקנות הזאת,

חוסר המשמעות המחריד הזה הוא כמו שרשראות ברזל הדוקות לגרוני, מונעות ממני לבכות, מונעות ממני לנשום.

אבל גם אני ממשיכה לחיות. (קמה).

סופיה (ברקע, קול שריפה חרוכה נשמע גם הוא ברקע): שרה!!

שרה: כמו קמתי מקברי. רצחו אותי ושבתי לעמוד, נאלצת להמשיך ולהשתייך לעולם הזה.

חרב חדה חדרה אל תוך חזי ופילחה את ליבי לשניים. ועם החרב הזו, אני אמשיך להקיץ משנתי בבוקר.

עם החרב הזו בתוך חזי אני אהלך חיה מתה, ברחובות הומי אדם, דחוסים ואטומים.

עיוורים למפלצת שנמצאת בהם, שבעוד רגע תנעץ שינייה בכעס באדם רק על שם שהוא חי, והוא לא.

אני כבר אינני מאמינה. אינני מאמינה בך, כי הרי אם היית קיים, הוא היה כאן עמי.

ואילו היה כאן עמי, לא הייתי כורעת ברך לפניך. אבל משום שהוא אינו כאן, ואתה כאן,

או לפחות, אולי כאן, אני מתפללת אליך אלי ומבקשת. קח אותי אל בני! קח אותי אליו!  

אלי קח אותי, קח אותי מכאן... (בוכה, בועטת)

אני מסתכלת סביבי ברחובות האפורים האלה וכל מה שאני יכולה לראות זה רק רוע, מחלות, רעב ומוות.

והמוות של בני הקטן נבלע בתוך כל האסונות האלה, יצחק הקטן שלי. אכלה אותו החיה הרעה. ומי החיה הרעה הזאת?

סופיה (ברקע, קול השריפה מתגבר): שרה!!

שרה: אני!!!

אני החיה הרעה!! אמא שלו!!!

אני!!!

אנו שעוד נותרנו חיים מהלכים כאן על מדרכות קברים ללא מצבה, בארץ הנוראה הזו.

והם עוד נושאים את שמך, עם הכובעים והזקנים, עוד מתפללים לבואך. איפה אתה אל גדול? למי אנו מחכים?

סופיה (ברקע, קול השריפה גבוה מאוד ואיתו עשן מגיח אל הבמה וצעקות אנשים): שרה!! שרה!!

מעט על המחזה:

המחזה "שדים בצמרות העצים" שואל שתי שאלות חשובות ועקרוניות שנשאלות עד היום.

ראשית הוא שואל- האם יש אלוהים בעולם. שנית, הוא שואל מה הוא מקור הרוע.

כביכול נדמה ששאלות אלו מופשטות מאוד ורחוקות מן המציאות האקטואלית של ימינו,

אך למעשה המחזה מעוגן במקרים, רגשות ורעיונות רבים המבוססים על מציאות לא רק היסטורית, אלא גם אקטואלית. 

האפיזודה מגוללת התרחשות היסטורית שקרתה בגטו לחווא במזרח פולין;

הצתה של הגטו על ידי חרדים יהודים שציפו לעזרת האל בבריחתם משם. רובם נספו בשריפה,

התחשמלו מן הגדר החשמלית של הגטו או נורו על ידי הגרמנים בניסיון לברוח.

אך על פי עדויות, ידוע כי עד רגע מותם הם לא הפסיקו להתפלל. 

שם המחזה מייצג עבורי את מהות המעשים של הנאצים.

"שדים בצמרות העצים" הוא שם שמציב דבר נמוך, שד, ששייך לשאול ולעולם התחתון, בצמרת העץ, קרוב לשמים הגבוהים.

הפרדוקס הזה מתקשר אצלי לתקופת השואה האבסורדית יותר מכל דבר אחר.