שש השנים שלי בישראבלוג הכילו בתוכן כל כך הרבה.
כמו כל פרק זמן של שש שנים בחייה של נערה מתבגרת.
כשהתחלתי לכתוב כאן, בגיל 13, הייתי ילדה דחויה בחטיבת ביניים,
בלי חברים, בלי אוזן קשבת, לבד לגמרי ועם ניצנים של הפרעת אכילה.
בין גיל 13 לגיל 14 הפכתי לאנורקטית.
בגיל 14 מצאתי את עצמי באשפוז יום.
באיזור הזמן הזה ההורים שלי ניתקו את ישראבלוג ממני.
הם חסמו את האתר (ובצדק) כדי שהמצב שלי לא יתדרדר שוב מתחת לאף שלהם.
בגיל 16 הפסקתי ללכת לשם והשתחררתי סופית מפיקוח רופאים. (מלבד פסיכיאטר)
עד גיל 17 עוד ניסיתי לחזור לאנורקסיה.
אבל אז קרה עוד אסון בחיי. וגם עבורו הבלוג היווה לי מפלט אפילו שלא ציינתי מה קרה.
היום אני בת 19 וכל זה מאחוריי.
אבל עדיין מרגיע אותי להיזכר שיש לי אוזן קשבת ולא שיפוטית כאן.
ועכשיו, אני שומעת שזה לא יהיה יותר.
קשה לי לשיים בפח את התיעוד של המאבק שלי.
זה כואב.
יש חסרונות בישראבלוג.
כנופיית פרו אנות, מספר סוטים (ואני לא מדברת על כאלה שלא מטרידים אף אחת),
משועממים שכותבים תגובות נאצה.
זה לא כל כך משמעותי כמו העובדה שזה מהווה מקום מפלט לאנשים.
בלי הבלוג שלי, אמא שלי כנראה לא הייתה מגלה על האנורקסיה שלי בזמן.
ואולי אפילו הייתי כל כך בודדה, בלי אף אחד שידבר איתי, אפילו לא מעבר למסך,
שהייתי פשוט מתייאשת.
יש לי הרבה סנטימנטים למקום הזה.
הוא מנחם אותי. והייתי רוצה שהוא ישאר.
וזה לא רק זה. ישראבלוג הוא במה אומנותית עבורי.
ואין עוד מקום כזה, שהוא גם זמין, גם חינמי וגם מכיל אנשים עם ראש יצירתי שיכולים להגיב בצורה אינטליגנטית.
זה פשוט מחסן וירטואלי של רגשות.
בבקשה אל תיקחו את ישרא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
