סיפור על ט"ה

תהנו ילדודס,

פרק מדהים לטעמי.

"אני לא מצליח, אני לא מצליח להוציא אותה מהראש". התעמק ביל עם מחשבותיו, על כריס.

"מה יש בך? שהורג אותי כ"כ?" .

"למה תמיד טום זה שמרוויח קיבינימט ", "אני שונא אותו כ"כ" .

"אוף". הפעם הוא ממש צרח.

"טום, אתה שמעת את זה?" . שאלה אמילי.

"עובר עליו משהו, אני לא מצליח להבין מה? "

"לך , תדבר איתו, תרגיע אותו, תגיד לו כמה אתה אוהב אותו.". הציעה אמילי.

"נראה לך ? פחד מוות. במצבים כאלה הוא מאבד עשתונות " .

"אז אני הולכת לדבר איתו".

"בהצלחה, אני הזהרתי אותך".

"ביל, אני יכולה להיכנס? " עמדה אמילי בפתח הדלת לכניסתו, מתבוננת סביבה, הכול היה מנופץ.

התמונות שלו עם כריס, השירים שהוא כתב היו קרועים, הכל היה זרוק "

"לא, עופי מכאן.".

"ביל אני מבקשת " ...

"עופי זונה, אמרתי עופי!"  צרח עלייה ביל, הוציא הכול עלייה.

טום ששמע אותו מרחוק, התקדם לעבר חדרו של ביל, עצבני.

"אתה לא תדבר ככה לחברה שלי" . צעק עליו טום.

"לך, הכל בגללך, אתה קולט שהכול בגללך? " צעק עליו, והעיף לו אגרוף.

"מה אני אשם שאתה צועק על חברה שלי? " צעק עליו בחזרה, מכווץ את אגרופיו. מוותר ברגע האחרון

"לא, הכל שנולדת בכלל, למה היית? אני לא צריך אותך!. הכל אתה לוקח גם את כריס " . הפעם הוא ממש נפל על ברכיו מרוב בכי.

"כריס? מה קשור? " אמרו אמילי וטום פה אחד.

אחרי שהם הבינו, כל אחד בדרכו שלו. הייתה שתיקה, אף אחד לא העיז להוציא מילה אחת.

"סליחה? " שאלה כריס את הפקידה, כאשר מזוודות מוחזקות בחיקה, וכרטיסי טיסה אשר כריס  חסכה אליהם הרבה.

"מתי יוצאת טיסה אחרונה לאמריקה? "

"ב 1 בלילה, יציאה C3 תיהני מתוקה. 

"תודה" אמרה בקול רועד. 'כן בטח' חשבה בליבה.

היא קיבלה את מה שהיא רוצה, חסכה המון בשביל לטוס, הרחק מגרמניה הרחוקה. לברוח מהכול, לצאת לחופשה מהחיים, מהבעיות והעיקר מטום.

היא חיכתה לזה כ"כ, כ"כ לא רצתה שהרגע הזה יגיע.

היא לא תראה את טום וביל, כנראה שאף פעם.

היא הולכת לגור שם, ככל הנראה לתמיד.

"טסה לאן? " צעק ביל בטלפון בקול חנוק.

"מצטערת, זה האפשרות היחידה, אני ייתגעגע" . אמרה כריס, התקשרה אליו לפני עלייתה למטוס.בפעם האחרונה.

"לאיפה את נוסעת". ?

"מצטערת, ביל עזוב טוב? אל תשכח אותי, אוהבת" . אמרה וניתקה, לוקחת את תיקה וצועדת לעבר השרבול המסמן את עלייתה למטוס. את עלייתה לחופש.

"כריס, תעני לי,כריס,כריס " . ביל ניסה להתקשר, בתקווה שתהנה.

"זה לא יכול להיות" נפל על הספא בוכה.

רוצה רק את כריס לצידו,לתמיד.

"אנא הדקו חגורות, אנו ננחת בעוד כמה דקות." אמרה הדיילת מקצה המטוס.

היא חזרה על כך כמה וכמה פעמיים ורק הגבירה את המטח במטוס,

כעבור חמד דקות המטוס נחת בשלום על אדמת אל-אי, ארצות הברית.

מחיאות הכפיים היו חזקות מאוד, אך כריס רק ישבה וחייכה, חיוך קצת שמח-קצת עצוב,

מקווה לחיים חדשים במקום הלא מוכר שאליו הגיעה כעת.

אחד אחד הם יצאו מהמטוס לעבר מסילת המזוודות, שתי המזוודות שהביא כריס יצאו בין הראשונות,

והיא מהירה לעבר היציאה, תופסת מונית.

"לאל-אי בבקשה" אמרה לנהג המונית, מתיישבת באי נוחות במושב האחורי.

"את לא מפה נכון?" שאל, מביט בה דרך המראה.

"לא, אני מגרמניה" היא אפילו שלא הביטה בו, הדבר היחידי שעניין אותה היה ביל,

שלהפתעתה הרבה היה כל כך חשוב לה שהוא בסדר.

"או יפה.. את יודעת ברלין ואל-אי הם ערים מגבילות" חייך.

"כן סיפרו לי את זה פעם, אולי זו הסיבה שאני פה" לחשה.

"לאיזה רחוב רצית?" שאל לפתע

מבולבל.

"תפנה לשם," היא הצביעה לעבר רחוב פנימי ושקט רחוק מכל המהומה.

"עד הסוף" המשיכה, מוקסמת מהיופי של המקום.

"זה פה?" שאל, הם הגיעו לבית יפיפה, מראו עתיק אך חדיש,

 גינה גדולה ושער לבן, כזה שתמיד מזכיר את הבית של סבתא.

היא שילמה לו הודתה על הנסיעה ויצאה לעבר ביתה,

נשכבת על הספה שלא היתה במקומה כלל וכלל ונרדמת, שיניה עמוקה.

ארוך הא?

יאלה 35 תגובות לפחות,הא?

מאיה ושני (:

בגלל שלא הספקתי לכתוב פרק,

אני מעלה וואנשוט נחמד שכתבתי אתמול.

וואנשוט- סיפור בעל פרק אחד.

תהנו (:

"טום, טום טום" צעק ביל בעודו עם בוקסר בלבד, מחפש את אחיו בכל הבית, מועד טיפה במדרגות, נופל אך זה לא מונע ממנו לעצור את חיפושיו.

"תשמיע קול, אני יבוא לעזור לך טומי בבקשה" המשיך לצעוק מתעלם מהעובדה שאמצע הלילה והשכנים ישנים, ובטח צלמי הפפארצי עורבים לו בפינה, רוצים תמונה מפתיעה, ידיעה מחודשת, ומשהו אשר ייעשה תעלומות ועם זאת המון כסף.

הוא מחפש שוב, יודע שלא משנה כמה גרוע יכול להיות, הוא יימצא את אחיו החשוב לו מכל.

טום, אל תעשה לי את זה הלך שוב לחדרו, בפעם המי יודע כמה לחפשו שם.

הוא ממשיך לחפש, יודע שהוא יימצא את מבוקשתו. יודע, בראשו, חושש בליבו.

לאחר חיפושים רבים, אנרגיה רבה ואי שפיות מוחלטת החליט ביל להתקשר לאמו להגיד לו שטום נעלם, ושתעזור לו לחפש, הוא יודע שיימצא.

התקשר הוא מספר פעמיים, אך אימו אינה ענתה, אולי כי אמצע הלילה ממש.

הוא החליט לקחת מעיל, כובע ואפילו אינו טרח לשרוך את נעליו ויצא החוצה, לרחוב אשר באור יום מילא אותו ילדים, ועכשיו הוא שומם ורק קול הצרצרים המזמרים נשמעים.

"טום" איפה את קיבינמט,טום" צעק ביל, לא הפריע לו שגרונו כבר כואב,עיינו כבר עייפו.

הוא התחיל לרוץ, ריצה כה מהירה, לא מסתכל לאן, לא טורח להסתכל מאחור.

לא אכפת לו בכלל שהכובע נפל מראשו, ומעילו כבר ממזמן אינו בחיקו.

לפתע הוא נפל, על אבן גדולה, היה כתוב עלייה משהו,

אך ביל לא הצליח , לא רצה לקרוא.

טום קאוליץ ז"ל.

"לא יכול להיות", אמר ביל.

"לא יכול להיות" הפעם הוא ממש צעק.

"לעזור לך לקום? " לפתע קול מוכר, הפתיע אותו מבעד שום מקום.

"טום? טומי?" שאל ביל ומיהר לחבקו, מתהלם מהעובדה שהוא מחבק אוויר.

"טום? טומי? " התעורר ביל, ניגב את טיפת הזעה מראשו, זה היה אמצע הלילה.

"זה רק סיוט" חשב, חיוך עלה על פניו. מיהר הוא לחדר אחיו, וראה אותו שם. הקלה עצומה הציפה אותו, הוא לקח שמיכה ונשכב ליד טום, מחבק אותו.

טום רק חייך, הוא חיכה לחיבוק הזה. הוא רצה אותו.

בגלל שהוא חלם את אותו חלום בידיוק, אך בחלומו,ביל זה שנעלם,

אך חזר במהרה. הכי שרק אפשר.

כמו שרק תאומים יכולים.

פרק מחר- מבטיחה.

מאיה (:

                   עיצוב חדש, הפרק בתהליכי כתיבה (:

הפרק נכתב, מחר בבוקר או בצהריים נעלה אותו. תודה על הסבלנות שלכם (:

היי  אנשים, טוב שמעו אין 30 תגובות וזה חד פעמי.

בגלל שיש כבר פרק 5 אפילו, אני מעלה.

אבל זה לא יקרה יותר ,

אנחנון לא נעלה פרקים כשיש מתחת ל30 תגובות.

תהנו מהפרק (:

ביל עלה לחדרו, גיאורג שעמד בפתח חדר השרות הביט בו.

"מה יש לך?" זרק במבט מוזר, "שום דבר" ביל לא הסתכל לעברו, וסגר אחריו את הדלת.

הוא ישב על המיטה מחזיק את ראשו בין שתי ידיו, 'מה יהיה איתי'? חשב.

כל פעם, שהיה נתון במצב שכזה, הוא היה פותח את המגירה שליד מיטתו,

מוציא משם דפדפת, עט כחול ותמונה קטנה, שלו ושל כריס, היחידה ששמר.

הוא התבונן בתמונה, הם נראו מחובקים שם, ביום הולדתה החמש עשרה.

כשהעט בידיו הימינית, והדפים על בירכיו המקופלות הוא כתב את השיר הכי יפה

שכתב עד אותו היום, כך לפחות היה נראה המצב בראשו.

הוא התחיל לכתוב, כאילו הוא מכיר כל מילה ומילה במצב ויודע בדיוק איך להעביר

את מחשבותיו למילים. הוא כתב לאט לאט, מתאר הכל בשיר מופלא.

לבסוף, השיר היה מוכן לגמרי, ביל קרא אותו שוב, והבין.. עד כמה הוא צריך אותה לידיו,

דווקא עכשיו, הוא מחק את המילה האחרונה בשיר, ותיקן אותה, למה שהוא הכי רצה שיקרה באותו הרגע.

"אמילי!" קרא טום כשראה אותה עומדת ליד העמוד ומחזיקה בעיתון הבוקר.

טום הסתכל לעבר העיתון, והנהנן בראשו.

"מי המציא את השטות הזו שאני ואתה מתחתנים?" היא שאלה אותו בקול תם.

היא בהתה בהדמיה שלה ככלה, ואת טום בלבוש מצחיק של חליפה ומקטורן.

"אני באמת שלא יודע, אבל מה שכן זה לא אמור לעניין אותך, ולא אותי" אמר.

"אותי זה מעניין, כאמא שלי מתקשרת עלי בסערה וצועקת עלי שאני קטנה מידי",

טום גיחח מעט, "ואם זה היה אמיתי? ועם כן היינו מתחתנים ? אמילי נו באמת,

אנחנו רק בני שמונה עשרה, יש לנו את כל החיים לפנינו, למה שנהרוס את זה בשבועה מסריחה שתכריח אותנו להיות יחד כל אחרים אלה להתגרש בסכסוך כואב?"

 "זה מה שאתה חושה על נישואים?" היא הסתכלה עליו במבט מופתע,

טום שנלחץ כי ידע שברגע שיגיד שאכן זאת היא דעתו יגמר כל הקשר בינו לבינה,

הוא חיפש דרך לצאת מזה, ולבסוף החליט לשקר, הוא צחק מעט והוסיף "לא מה פתאום בייבי בסך הכל צחקתי" חיוכו המקסים נפרש על פניו, היא נשקה לו.

"אני צריכה ללכת למספרה, עוד שעה וחצי אראה אותך בבית בסדר?" , "מעולה" ענה.

טום התקדם לעבר ביתו, הוא חייך מאוזן לאוזן כשהבין כי הצליח לכבוש אותה גם היום.

כבר ימים רבים שכריס לא יוצאת מהבית, לבושת חולצה גזורה ובוקסר קצר של סופרמן היא הסתובבה בבית, מחפשת תעסוקה.

לבסוף תמיד היתה מתנחמת בבישול מאכל יצירתי שהייתה שולפת מספרי הבישול של אימה, אך היום לא היה לה שום דבר בשום ארון, במקרר הונח בקבוק חלב שכמעט ונגמר,

כמה ביציים וחצי עגבנייה. 'אוף צריך ללכת לעשות קניות, ואז אני אכין עוגה, עוגת שוקולד.'

כריס לבשה קפוצון דק ומכנסים שכבר קטנות עליה שנה אך היא שמרה אותן בכל זאת,

היא לקח את תיק היד שלה ונעלה את הדלת מאחריה.

ההליכה הקצרה של שתי הדקות מביתה לסופר עיצבונה אותה, "למה היא לא יכלה להשאיר לי את האוטו?!" אמרה לעצמה בשקט.

היא הגיעה לסופר קונה את כל מה שהיה חסר לה, ירוקות ופירות, מוצרי חלב, פסטות ביצים, מוצרים לעוגה וכמה חטיפים שממש התחשקו לה.

היא שילמה על הכל והתקדמה לבער ביתה.

כשהגיעה, הכניסה כל דבר למקומו והתיישבה בלי כוחות על הספה.

לרגע שנזכרה בטום וחייכה, "כמה טוב כבר לא לאוהב אותך" אמרה לעצמה, נשכבת על הספה ונרדמת.

טום נכנס לחדרו של ביל, "היי" אמר ביל.

"מה יש לך?" שאל, יושב על מיטתו של ביל.

"לי? שום דבר.." אמר, "כתבתי שיר חדש" הוא חייך אליו ונתן לו את הדף.

טום החל לקרוא-

"..הימים עוברים, בלי להיות שם. הכל היה כל-כך טוב, הכל, אני ואת. לכי, לכי.

לא עשינו משהו שגוי, חשבנו שככה נוכל להמשיך כל הזמן. את כל השאר אנחנו נראה. לכי, לכי.