בלוג סיפורים, מכירים?

"נעה..נועי.." "נעה?" "נעה!!! נו קומי!"

"מה עכשיו?" פתחתי את העיניים בקושי, פיהקתי וראיתי את אחותי הקטנה עומדת ליד המיטה שלי,

"תודה לאל שנזכרת לקום" היא אמרה בנימה מזלזלת של ילדה בת 7 ושילבה את ידיה, "אמא אומרת שכבר 7 וחצי ואת מאחרת" היא הוסיפה בצחקוק וברחה מהחדר

"7 וחצי?? אין מצב!" קמתי בבת אחת מהמיטה כך שהשמיכה שלי נפלה ונותרתי קופאת למוות עם בוקסר וגופיה גדולה.

איך זה תמיד קורה לי, אני שונאת בוקר. פשוט לא טובה בכל הקטע הזה של לקום.

אני נועה, בת 15 וחצי באמצע כיתה י'. גרה באיזור ירושלים, יש לי שני אחים קטנים, איתי בן 14 ודנה בת 7.

מסתבר שהשעה 7 וחצי ושוב אני אאחר! לעזאזל!

יום רביעי זה אומר הסטוריה על הבוקר מה שאומר שיעל רוצחת אותי.

טוב יש לי רבע שעה לאוטובוס, התקדמתי לעבר הארון ופתחתי אותו בתקווה למצוא איזה משהו.

בגדים ועוד בגדים אבל שום דבר שבא לי עליו, לא היה לי כוח להשקיע וגם לא זמן, אז זרקתי על עצמי מכנס שחור עד הברך טרנינג וגופייה סגולה מגניבה שקניתי בתל אביב.

רצתי לאמבטיה, צחצחתי מהר שיניים ושטפתי פנים. בלי לשים לב כל העיניים שלי התמלאו במים, לא ראיתי כלום וניסיתי להתקדם לכיוון המגבת.

הושטתי את היד שלי כמו עיוורת וחשבתי שאני בכיוון כי הרגשתי את הקולב, התקדמתי עוד קצת "אחחחחח סעמק!! אני שונאת את הארון הזה! למה להשאיר אותו פתוח?!" צעקתי בקולי קולות מהאמבטיה אחרי שנכנסתי עם הראש בשפיץ.

פאק זה ממש כאב. העיניים שלי כבר ממזמן נפתחו ולקחתי את המגבת שהייתה במרחק סנטימטר ממני.

ניגבתי את כל הפנים והסתכלתי על עצמי במראה שמעל הכיור. נגעתי במצח, איפה שקיבלתי מכה.

מסתבר שצמחה לי בלוטה קטנה או בעצם ענקית והיא גם מחליפה צבעים. טוב נו זאת הצרה הקטנה שלי כרגע, בהתחשב בעובדה שאני עוד לא מוכנה

יצאתי מהאמבטיה לכיוון הפלאפון שנטען בחדר, הסתכלתי והשעה הייתה 7:39.

עכשיו באמת לא היה לי זמן, האוטובוס עובר ב7:46. לקחתי את התיק וסידרתי מערכת הכי מהר שיכולתי, אני גם בטוחה ששכחתי חצי ממנה אבל העיקר הכוונה לא?

רצתי למטבח, לקחתי את הסנדוויץ שאמא הכינה וזרקתי את התיק ליד הדלת הראשית.

נכנסתי בחזרה לחדר ונעלתי נעליים, שמתי עפרון כחול בהיר בהיר בעיניים ושפתון קטן של יובש.

פיזרתי את השיער מהקוקו של הלילה, שגם ככה נהיה מעצמו חצי פזור, ואספתי לגולגול מקורזל כמו שאני תמיד עושה. הסתכלתי על עצמי במראה, הייתי עם השרשרת שעלי תמיד, כל הצמידים והצמידים ברגל. אהבתי את התוצאה הסופית.

לקחתי את הפלאפון, התקדמתי אל הדלת, לקחתי את התיק והכנסתי מפתח.

ממש אשת אשכולות אני!, פתחתי הכי מהר שיכולתי את הדלת "ביי אמא ביי אבא ביי דנהאיתי",

סגרתי את הדלת ויכולתי לשמוע את אמא צועקת "ביי נועה יום נעים".

ירדתי את המדרגות וגיחכתי על כל הבוקר המעצבן הזה ועל אמא. בלי להתמהמה יותר מדי טסתי לתחנה. באמת טסתי, רצתי והייתי שם ב7:47.

כשראיתי שיש די הרבה אנשים הבנתי שהאוטובוס עדיין לא עבר.

.

"רגע אז איך היה אתמול?" שאלתי את ערן בזמן שעלינו במדרגות לשיעור.

"האמת היה אחלה, היא אחת החמודות" ערן ענה והמשיך לספר על מה שהיה אתמול, הוא יצא עם איזו אחת.

"אז מה את אומרת יש מצב שהיא רוצה אותי?" הוא שאל אותי אחרי שהוא סיים לספר כמה היא מתוקה וחמודה ויפה ואיך היה להם כיף

"ברור שהיא רוצה אותך! אתה ערן! מי לא תרצה אותך?" רציתי להחזיר לו את הביטחון, והאמת שזה מה שאני חושבת. אין על ערן כל אחת תרצה אותו. הוא חמוד חכם ומצחיק ברמות מטורפות, ובנוסף הוא נראה ממש טוב- גובה ממוצע, עיניים ירוקות אפורות קצת זיפים שיער בהיר. באמת בנאדם איכותי.

שנינו צחקנו, נראה לי שזאת התגובה שהוא חיפש.

התיישבנו על הרצפה במסדרון והמשכנו לדבר ולצחוק אחד על השני.

ערן הוא ידיד ממש טוב שלי, אם לא הכי טוב. הוא תמיד שם בשבילי גם כשאני לא מבקשת, הוא יודע עלי הרבה דברים ולפעמים העצות שלו פי אלף יותר טובות מהעצות של מיה ורוני.

מיה ורוני הן החברות הכי טובות שלי. מיה בגובה ממוצע קצת יותר נמוכה ממני, שיער ארוך חום, בהירה, עיניים חומות-שחורות, צינית בטירוף, מצחיקה, מדהימה בקיצור. רוני בערך בגובה שלי, יש לה שיער קצר יחסית, היא הבנאדם הכי חכם שאי פעם פגשתי, היא תמיד שם בשבילי והיא פשוט רוני.

שתיהן באמת מיוחדות, אני כל כך שמחה שיצא לי להכיר אותן באמת חברות אמיתיות. איזה חברות, אחיות.

אגב אני לא גבוהה ולא נמוכה, שיער שחור קצת אחרי הכתפיים, לא מתולתל ולא חלק משהו בין לבין.

עיניים חומות בהירות, ואת השאר בהמשך.

"אחחח ערן אני שונאת אותך!!" צעקתי באמצע המסדרון אחרי שהוא הרביץ לי הישר על הגולה שצמחה בבוקר.

"אופס! מצטער. שכחתי!" הוא אמר והתפקע מצחוק, "איך לעזאזל הצלחת לגדל דבר כזה? נשבע לך יש לו חיים משל עצמו" הוא המשיך.

"די נו יזבל. נתקעתי בשפיץ של ארון וזה ממש כואב! גם ככה אני בדכאון מאיך שזה נראה" אמרתי לו תוך כדי אנחות רחמים ובעיטות קטנות כל פעם שהוא התחיל לצחוק

"את יודעת שאת תמיד תהיי יפה" הוא אמר לי בטון אימהי

"חה חה בכל מקרה תפסיק כמעט שכחתי מזה"

"אני מפסיק אני מפסיק. אבל את באמת הכי יפה" הוא אמר ומיד הוסיף "לא יותר מטל אבל מתקרבת" הוא צחק והבאתי לו מכה קטנה. [טל- אותה אחת שהוא יצא איתה אתמול]

"הוא צודק. את באמת הכי יפה" פתאום שמעתי קול לא מוכר, וראיתי רגליים של מישהו.

הסתכלתי למעלה ואני חושבת שאף פעם לא ראיתי מישהו שנראה כל כך טוב, הוא היה גבוה עם שיער שחור לא קצר ולא ארוך, זיפים, ועיניים בהירות. רחב בצורה שהבגדים יושבים עליו בדיוק במקום. פשוט מדהים.

אני בטוחה שהסמקתי. אני מכירה את ההרגשה, אבל הוא התיישב לידי. ערן התחיל לצחוק שוב, מה שהציל את המצב הלא נעים.

"נעה נכון?" הוא פנה אלי

"נכון מאוד. ואתה?" שאלתי

"גיא. נעים להכיר" הוא קירב את ידו בהצעה ללחיצת יד

"נעים" לחצתי את ידו וצחקנו.

מקווה שאהבתם(: