בלוג סיפורים, מכירים?

"אגב אני ערן ויש לי ולנועה שיעור, אז נועי.." ערן אמר פתאום וקם מהרצפה

"נועי יכולה לאחר לשיעור, לא?" גיא אמר לערן והסתכל עליי

"האמת שלא. אני מאחרת יותר מדי" עניתי לגיא, הרגשתי שביאסתי אותו כי כל חיוך הביטחון שלו נעלם.

ערן הושיט לי יד ועזר לי לקום. קמתי מהרצפה ניקיתי קצת את התחת מכל הלכלוך ושמתי את התיק על הגב. התחלנו להתקדם לכיוון הכיתה כשגיא נשאר יושב

"ביי מצטערת" אמרתי לו וחייכתי

"אל תצטערי אני עוד לא סיימתי איתך" הוא אמר והוסיף "ביי ביי" ומיד חזר לו חיוך הביטחון שלו, כשהוא אמר את המילה האחרונה.

"פשיי משחקת אותה קשה להשגה אה?" ערן אמר לי כשנכנסנו לכיתה

"ממש לא, באמת אסור לי לאחר" עניתי בקול תמים

"אם את אומרת" הוא אמר וחייך מן חיוך שובב

"תירגע" החזרתי אותו למציאות והתיישבנו בשולחן

"נועה?" פתאום שמעתי קול קורא אליי

"ממ?" אמרתי והרמתי את הראש מהשולחן. שיט כנראה שנרדמתי בשיעור ספרות

שפשפתי את עיניי וראיתי את ערן צוחק

"את בסדר? מרגישה טוב?" אייל, המורה לספרות, שאל אותי

"כן כן. רק עייפה, אופס" עניתי וניסיתי להישמע הכי בסדר שיש כדי שלא ישלח אותי למחנכת או משהו

"אוקיי" הוא אמר וגיחך בזמן שהתקדם בחזרה לתחילת הכיתה

"מה יהיה איתכם? תלכו לישון מוקדם!" הוא צעק בכל הכיתה, אבל לא בכעס. אני אוהבת את המורה הזה. הוא המשיך להרצות לנו ולצחוק איתנו ובינתיים פניתי לערן

"למה לא הערת אותי??" לחשתי לו בצעקה

"לא יכולתי ישנת ממש טוב" הוא ענה והתפקע מצחוק

"כל כך מתאים לך!"

"השלמת איזה 20 דקות שינה היית צריכה את זה! תגידי תודה ושתקי" הוא אמר לי והאמת שהוא צדק.

"איך תמיד אתה מוציא את עצמך נקי?"אמרתי והוספתי "תודה ערני" בטון מקסים להפליא.

צחקתי וקברתי שוב את ראשי בין הידיים על השולחן.

הצלצול נשמע וזאת הייתה השעה האחרונה.

"הביתתתה" דניאל, ילד מהכיתה, צעק

"יש הביתה!" אמרתי לערן והקמתי אותו מהכיסא. ארזתי את המחברת והספר וכל הדברים לתוך התיק, סגרתי את הריצ'רץ' וחיכיתי בכניסה לכיתה לערן מיה ורוני.

ערן כמובן התעכב עם כל הבנות שמתרוצצות סביבו, ומיה הגיעה ראשונה

"את יודעת שלא דיברתי איתך כל היום?" היא אמרה

"כן! איך קרה הדבר?" עניתי וחייכתי

"אין לי מושג אבל זה היה מוזר" היא ענתה ב'חיוך-מיה'.

"אז ספרי חוויות מהיום" היא אמרה והתחילה להתקדם מחוץ לכיתה

"חכי רגע לרוני וערן" עצרתי אותה

"אה נכון סבבה"

נשארנו עומדות וסתם צחקנו על כל מיני אנשים כמו שרק אנחנו יודעות.

.

.

"אתן יודעות מי התחיל עם חברה שלכן היום?" ערן פנה פתאום לרוני ומיה כשהתקדמנו לעבר תחנת האוטובוס

"עם נועה?" רוני שאלה

"כן" ערן אמר

"כל העולם בערך?" מיה הוסיפה

"לא הפעם היה מישהו ספציפי" ערן הצהיר

"ערן שתוק כבר" הסתכלתי עליו והמשכתי "אף אחד לא התחיל איתי אתן יכולות להירגע" ניסיתי לעצור את החגיגה.

"נו ספר!" רוני הפצירה בערן, כנראה שנכשלתי

"גיא!" הוא פלט

"גיא??" שתיהן שאלו-צעקו בבת אחת וזה היה אחד הרגעים היותר מצחיקים כך שכולנו צחקנו לפחות 5 דקות.

"די נו תהיו רציניים שניה" מיה אמרה

"כן.." ערן ניסה להתחיל משפט אבל המשיך לצחוק. בחיים שלי לא פגשתי מישהו שצוחק כל כך הרבה מכל כך הרבה שטויות.

"מה כן?" שאלתי

"כן כן זה גיא" הוא הגיב סוף סוף למיה ורוני

"גיא גיא גיא?" רוני אמרה "מיא1?" היא המשיכה

"מאיפה לי לדעת?" אמרתי "אני יודעת שהוא לא בשכבה"

"כן! זה גיא גיא! והוא התחיל עם נועה הקטנה שלנו!" ערן צעק כמו אמא גאה

"הוא לא התחיל איתי!" צעקתי עליהם "אולי קצת" צחקתי במבוכה.

.

.

21:51

"נועה טלפון" שמעתי את איתי צועק מחדרו

"תעשה טובה ותביא לי" ביקשתי בצעקה

"אני באמצע משהו לא יכול" הוא ענה ולא הפתיע אותי

"דנדוש בא לך?" צעקתי שוב לעבר הבית

"מה?" היא אמרה ורצה לתוך החדר שלי

"להביא לי את הטלפון מאיתי" ביקשתי וחייכתי אליה

"וואי" היא פלטה אנחה "כל היום מעבידים אותי" היא המשיכה

"נו דני אחכ אני אתן לך את המחשב" ניסיתי לשחד אותה. משפחה של עצלנים!

"תזכרי!" היא סגרה את הנושא ורצה לכיוון החדר של איתי, אחרי חצי דקה הטלפון היה כבר פה

'הלו?' אמרתי

'הו תודה שנזכרת לקבל אותי. חבל שלא קבעתי פגישה' שמעתי את מיה

'אף אחד לא רצה להביא לי את הטלפון..' אמרתי בטון מתגונן תוך כדי שפתחתי איזה משחק מחשב

'תפסיקי להיות עצלנית!' היא צעקה עליי

'סבבה בהזדמנות' עניתי והתחלתי במשימת העלמת כל הכדורים במשחק

'אז מנשמע?' היא שאלה

'טו.. טוב תודה מה איתך?' ניסיתי להתחיל את המשפט אבל אי הצלחתי עם הכדורים תפסה יותר מדי את תשומת לבי. המשכנו לדבר על סתם בעקרון, כמו כל יום

'תגידי רציתי לשאול אותך' אמרתי לבסוף אחרי שהתייאשתי מהמשחק וסגרתי אותו

'כן?' מיה אמרה

'מאיפה אתן יודעות מי זה גיא?' שאלתי כי באמת עניין אותי מאיפה כל הפרטים האלה

'כי כל בית ספר יודע מי זה גיא!' היא צעקה ומיד הנמיכה את קולה. 'אני קצת בהלם שאת לא ידעת' היא אמרה לי

'נו טוב' אמרתי בגיחוך קל והעברנו נושא. דיברנו עד 22:30 בערך, וב23:00 פרשת כבר למיטה. נרדמתי באמצע סרט ממש טוב

.

"נועה קומי!" הרגשתי מכה קטנה בראש ושמעתי את איתי, פקחתי את עיניי והסתכלתי עליו במבט רצחני

"אח למופת ממש! תודה" צעקתי לו בציניות מוחלטת

"מה לעשות אני לא דנה" הוא אמר והמשיך "קומי אחותי המקסימה, 7 ועשרה" הוא אמר בטון חביב ויצא מהחדר

"ככה אני אוהבת אותך!" צעקתי לעברו כשהוא יצא

7 ורבע זה שעה סבירה לקום. הלכתי לשטוף פנים ולצחצח שיניים, הפעם בזהירות רבה. הבלוטה מאתמול עדיין חיה וקיימת.

נכנסתי לחדרי ונעלתי את הדלת, פתחתי את הארון ולבשתי ג'ינס לא ארוך ולא קצר, קצת מעל הברך. עם גופיה שחורה ומעליה עוד אחת עם כתפיות קצת יותר דקות.

נעלתי את הנעליים, שמתי עפרון כחול בהיר בהיר, ושפתון ליובש.

קלעתי צמה לצד, ומרחתי קצת קרם על הפנים כי פקד אותי יובש של בוקר.

לקחתי צעיף דק אבל די גדול, אפור לבן שחור שאני ממש אוהבת וסידרתי את המערכת, התקדמתי לעבר הדלת הראשית, לקחתי מפתח וכל מה שצריך ויצאתי לתחנה.

אפילו הספקתי לאוטובוס של עשרים ל8!

הגעתי לבית הספר בזמן מה שכבר התחיל את היום ברגל ימין.

נכנסתי לכיתה והיו ממש קצת ילדים שהם לא בדיוק במעגל החברים שלי, אבל לאור העובדה שמיה, רוני ערן בן דניאל וכל האנשים שקרובים אלי החליטו לקחת יום חופש, או סתם לאחר, התיישבתי איתם.

.

נשמע הצלצול של ההפסקה.

"הצלצול הגואל!" דניאל אמר לי, "לגמרי" אישרתי את דבריו

"יאללה את יורדת איתי לבחוץ?" הוא שאל

"למה לא" אמרתי וארזתי את כל הדברים שהיו על השולחן.

התחלנו לרדת במדרגות, הוא סיפר לי קצת על חברה שלו, מור, מהשכבה. קצת על המשפחה שלו, מה קורה איתו. אני מתה על דניאל הוא אמיתי כזה, מדבר ישר ולעניין.

"אז מה כולם הבריזו היום?" הוא אמר-שאל

"כן ראית מזה?" עניתי וחשבתי למה מיה ורוני לא הגיעו.

יצאנו החוצה, ולא עברו 5 דקות עד שדניאל נטש אותי לטובת מור.

ראיתי ספסל באופק, והוא נראה מזמין מאוד. התקדמתי אליו, הנחתי את התיק בקצה ושכבתי עם הראש על התיק והרגליים פרושות קדימה אחת על השניה.

שיחקתי קצת בפלאפון, ובעיקר נהנתי מהבריזות ההולכות וחוזרות.

הגעתי לשלב אחד לפני האחרון במירוץ מכוניות עד שמיה התקשרה והרסה את רגע הניצחון

'מיו?' אמרתי

'נועי?' היא אמרה בטון שפניתי אליה

'מה קורה? איפה את?' שאלתי וגיחכתי על הטון

'אני בבית חולה!' היא אמרה בקול מסכן עצבני

'מותק..לכי לרופא' הצעתי לה בקול דואג

'כן יותר מאוחר. משלומך?' היא שאלה ולפני שהספקתי לענות ראיתי את גיא עומד מולי, מסמן לי להזיז את הרגליים כדי שיוכל להתיישב.

עברתי לחצי שכיבה חצי ישיבה, וגיא התיישב. החצי חצי הזה לא היה לי נוח, והחזרתי את הרגליים למצבם הקודם- פרושות, אבל על גיא.

'נועה?' שמעתי את מיה בפלאפון, 'את שם?' היא שאלה

"כ.." ניסיתי לענות אבל גיא חטף לי את הפלאפון, "נועה תחזור אליך יותר מאוחר" הוא אמר, ניתק וברוב טובו החזיר לי את הפלאפון בחיוך מרוצה.

"סליחה?" הרמתי את ראשי והסתכלתי עליו במבט לא ברור,

"סלחתי" הוא אמר וחייך חיוך לא חושף שיניים אבל מדגיש כמה הוא יפה

צחקתי והנחתי את הראש שוב על התיק

"תמיד את ככה בודדה?" הוא שאל וצייר כל מיני ציורים בשריטות על הרגליים שלי

"תמיד אתה ככה בא בלי לשאול?" רציתי להחזיר לו

"תמיד" הוא ענה וחייך חיוך ממש קטן. אני לא מכירה אותו מספיק אבל מה5 דקות שדיברתי איתו עד עכשיו הוא פשוט חמוד.

"אי זה כאב" אמרתי על השריטות או הציורים או מה שהוא לא עשה מהרגל שלי, "תיזהר אני בכל זאת אנושית" הוספתי

"בטעות" הוא ענה והמשיך לדבר בביטחון מלא "אין לך חבר נכון?"

"אתה די גרוע בלהתחיל עם בנות אתה מודע לזה?" עקצתי אותו

"אווצ'" הוא אמר והוסיף "0-1" בטון 'הצליח לך הפעם'

דיברנו עוד שעה בערך על הספספל, הפעם הסכמתי להבריז משיעור אנגלית.

הוא סיפר לי על עצמו, והצחיק אותי בטירוף. הוא צייר לי מלא דברים על הרגליים והייתי צריכה לנחש, היה לי ממש כיף איתו. הוא כזה מתוק כל חיוך שלו ולא יכולתי להגיב, יש לו ביטחון עצמי יציב במיוחד ואני אוהבת בנים כאלה. הוא לא מהאלה שישר מלקקים לך כמה את יפה וכמה את מדהימה, הוא יודע לעשות את הכל באלגנטיות ומסתבר שזה גם עבד לו.

בלי לשים לב פשוט שכבתי והסתכלתי עליו, בחנתי אותו מלמעלה עד למטה. הוא נראה כל כך טוב, השיער, הזיפים, מה שהוא לבש. העגיל בגבה שמתיישב עליו בול.

"בא לך על גלידה?" הוא שאל, קם בחדות מהספסל והחזיר אותי למציאות.