המחברת במדף הסתרים

יותר מסתם הזיה, מין הרגשה מהילדות.

כשמסתכלים לעברו השני של חצר המשחקים בגן החובה ורואים את הילדה הכי יפה בגן.

אולי נשמע כמו קלישאה אבל אני עדיין יודע לזהות את הטעם הזה.

טעמתי אותו בילדות. באותו גן. עם אותה ילדה...

היא זרקה אותי בו ביום. השאירה אותי לבד והלכה לשחק עם דודי ההומו.

הקטע הוא שיש בי את ההרגשה, את הטעם, את כל זה עכשיו.

שמישהו יקרא לפסיכיאטר נראה לי התאהבתי.

היום הזה בכלל התחיל מוזר.

החלטתי לפתוח בלוג משום מקום זה כבר משהו.

מה לי ולבלוגים.

מי בכלל משתמש באקספלורר??

זה רק בשביל להוריד את התוכנות הקטנות שמורידות את התוכנות הגדולות לא?

בכל מקרה.

הבוקר קמתי עם הרגשה שחשתי פעם ראשונה.

הייתי מוכן להגיד מודה אני לפניך ולהרגיש בכך כוונה.

וכך עשיתי.

משם הכל עבר לים, וגם היא הייתה שם.

רק להביט בה. מעביר בי את אותה הרגשה כל פעם מחדש.

היא נעמדה מולי כל כך קרוב עד שרציתי לנשוך את שפתיה הרכות.

ועכשיו אני מוצא את עצמי, בעוט, שרוט ולא מבין מה נסגר.

הרגשה שזה יגמר ברע...