קצת הזוי. אולי קצת מתחיק גם, אבל הרבה עצוב. בעיקר עצוב לי. עם כל הטוב, האושר, המוכנות הנפשית וה"בגרות" המנטלית כביכול.
לקחתי על עצמי יותר מדי. יותר מדי ופשוט אין לי מה להוריד ממני.
פורים פאקינג בעוד יומיים. במשך השבוע האחרון "אירגנו" שבוע פורים. יותר נכון אירגנתי. שבוע שלם מטורף ומדליק שאמור היה להכניס את כל בית הספר ואת י"ב בפרט לאווירה פורימית מטורפתת.
כמה חבל שאני ועוד אחת מארגנות פורים שלם בשביל שכבה של 130 ילד שבה א-ף אחד לא מוכן לעזור ולהתנדב.
כמה חבל שאפילו כשאני היחידה שעושה את הכל ו128 ילד לא צריכים לדאוג לכ-ל-ו-ם חוץ מלבוא מחופשים בתחפושת שמעאפנה של אותו יום שנקבעה מראש ולעשות בלאגן, וא-ף אחד לא עושה את זה. אבל העיקר- שכולם באים אליי בתלונות כשמשהו מתבטל או לא מצליח.
ועד שסופסוף, סופסוף מארגנים לכם את הפורים של החיים בתור י"בניקים- הפורים שלא תשכחו לעולם- אתם דופקים את הכל ושום דבר לא ייקרה.
אני אחראית להכל. לתיאום בהנהלה, להסברה בכיתות של כל בית הספר, להודעות מסודרות בשכבה של למה להתחפש מתי ואיך ואפילו אפילו לדאוג לכולם לתחפושות! אני אחראית לפירסום, להוצאת הפלאיירים, לפגישות עם אנשים מבחוץ, לקביעת ציוד להזמנה, לקביעת מתקנים שיהיו, לדיבור עם כל הקיבוצים, אחראית לדאוג שהכל עובד בסדר (למרות שזה לא) ולהזכיר לכולם מה הם צריכים לעשות מתי איך איפה ולמה. לנסות לשכנע את כולם להתחפש, לנסות לגייס אנשים. אחראית לתפאורה, ללו"ז, לטקס, אבל אחראית בעיקר לדאוג.
לבכות. להתמוטט.
הפורים הזה הורס אותי. השכבה הזאת מטמטמת אותי. נשבר לי כבר מלנסות לשכנע את כולם לזרום איתנו.. זה פשוט לא מעניין אף אחד אבל אני לא מסוגלת להתקפל ולבטל את הכל. אחרת- גם הפורים שלי ייהרס. ולי נורא חשוב הפורים האחרון שלי בתור י"בניקית- שיהיה מפוצץ, מטריף, מדהים. פורים שאני לא אשכח בחיים מרוב שיהיה כיף!! אבל בקצב הזה אני אזכור את זה כ"הפורים שבו בכיתי הכי הרבה בעולם והייתי מדוכאת במשך שבוע שלם".
אז סבבה, התרגלתי כבר למבטים המזלזלים בשכבה ושכל פעם שאני עוברת צוחקים ואומרים בקול רם שאני חיה בסרט. כבר לא מרגש אותי.
אבל היום, כשהמחנכת אמרה דבר כזה במקום לגבות אותנו, לעזור לנו, לתמוך בנו ולתת לנו גב.. היא אמרה שהיא לא מתכננת להיות בייביסיטר שלנו..
בת זונה!! שבועיים אני קורעת את עצמי ומתישה את עצמי, מארגנת יוזמת ונלחמת בשיניים והיא באה, צוחקת והולכת?? בת זונננננה!
אז נמאס לי כבר, אבל אני.. אני כמו סמרטוט. ממשיכה לספוג ולספוג ולספוג ולא מבטלת. ואח"כ אני מתפלאה שדורכים עליי ככה?
אז כן אני בוכה הרבה, מתמוטטת ומתוסכלת ורק בא לי לברוח, ומזל שזה אפשרי. מזל שיש לי את הבחור שלי שמחזיק אותי שפויה. שגם בלי לבכות לו הוא מצליח להרגיע אותי אפילו בלי מילים. ואני אוהבת אותו ואני כולי כמעט שלו, כמעט. ובנימה (כמעט) אופטימית זו אני אסיים.
שיהיו חיים טובים לכולנו, ופליז פליז פליז.. לפחות שיהיו טובים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
AllStam