זה היה ברור שאני אכתוב על זה פוסט, לא?
אחרי כל המאמץ וההשקעה של השבועות האחרונים, סוף סוף עברנו את טקס יום הזכרון לחללי מערכות ישראל.
ביחד עם "הנוער זוכר" ו"יד לבנים" העלנו אחלה טקס, לדעתי.
זו פעם ראשונה שכ"כ כאב לי.. שבכיתי כ"כ הרבה. כש-רונה, האחראית על "יד לבנים" ראתה אותי בוכה, היא חיבקה אותי ואמרה לי: "סוף סוף הכל מתחבר לך, אה?"
רציתי להגיד לה שאין לה מושג עד כמה, אבל שתקתי. פשוט, אחרי שעברתי את כל התהליך הזה, את החזרות לקריאה, את השירים, חיפוש אחר נגנים, צילום שירונים, הכנת תפאורה, העלת התפאורה... אני חושבת שלראשונה הבנתי את המשמעות של היום הזה. רק אחרי כ"כ הרבה זמן שאני שומעת.. מודעת.. אבל לא מבינה.
כשהגעתי ל"יד לבנים", הכניסו אותי לאיזור של המשפחות השכולות.. (לא עליי, לא כי אני בת למשפחה שכולה.. פשוט כי הייתי מהתפאורנים).
בכל אופן, התחילה הצפירה.. ומסביבי היו המון חיילים. השפלתי את ראשי לאדמה בזמן הצפירה, ופתאום הבחנתי שממש קרוב אליי, עומד חייל חסר רגל. כל החלק התחתון של הרגל היה חסר, ומתחת למדים, ומתחת לנעליים הצבאיות היה... עץ. רגל מעץ.
הוא "ליפף" את הרגל שלו על מקל ההליכה שלו.. אני לא יודעת איך להסביר, אבל סיבב את הרגל (שבעצם זה היה רק מקל מעץ) מסביב למקל ההליכה.. והדמעות החלו לפרוץ תוך רגע.
המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש הייתה- אלוהים, איזה מסכן הוא! הוא איבד את הרגל שלו בצבא! בטח כל החיים שלו השתנו..
ישר גם חשבתי שבטח זה קרה לא מזמן, כי הוא עדיין חייל.. ולא יכול להיות שזה משהו שהוא כבר התרגל אליו.
אבל אחרי שנגמרה הצפירה, הבנתי שהוא בעצם בר-מזל.
יש לו כ"כ הרבה מזל שהוא עדיין בחיים!
לעומת 284 אנשים.. שהם בעצם ילדים, שנהרגו.. או יותר נכון-נרצחו, במלחמות. וה-284 ילדים האלה, הם רק מחדרה. בכל הארץ יש אלפים, ועשרות אלפים!
יותר מאוחר, הוא נפל עליי, ואז התחלנו גם לדבר..
הוא סיפר לי שנפל עליו סלע, על הרגל.
אלוהים! כמה מזל שהסלע הזאת נפלה לו דווקא על הרגל.. ולא עוד מטר ופגעה לו בראש.. ואז ה-284 ילדים, היו הופכים ל-285 תוך שניה.
זה קרה לא מזמן, (כמו שחשבתי..) וסיפר שעדיין קשה לו לעמוד..
אז שאלתי אותו אם הוא רוצה שאני אביא לו כיסא.. כדי שיוכל לשבת.. והוא היה כ"כ צנוע..! כל מה שהוא אמר היה: "מה אני צריך לשבת? יש פה אנשים מבוגרים שקשה להם לעמוד.. וחוצמיזה, הרבה יותר נוח לעמוד.. ככה אני אוכל לראות את הטקס, מהגובה."
אפשר לומר שבאותו רגע ממש הערצתי אותו על זה. לא יודעת, זה היה נשמע כ"כ יפה מהפה שלו.. אני אפילו לא מצליחה לצטט אותו..
על המקרן רצו תמונות.. כ"כ הרבה תמונות, יחד עם כ"כ הרבה שמות..
שחלק מהם הכרתי.. או ראיתי.. או שאפילו היו עם אחותי באותה כיתה והיו אצלי בבית.
על אחד מהחיילים הכנתי עבודה, אני מרגישה כאילו ממש הכרתי אותו.. אבל לא. ואני גם לא אזכה להכיר. תובל גבירצמן ז"ל.
אחרי שתם הטקס, כולנו מיהרנו כדי להכין את הטקס השני.. שלא בדיוק היה טקס, אלא מן שירה בציבור כזה..
כל שניה קיבלתי טלפון מאנשים שביקשו שאני אביא שירונים, אביא את הנגנים, אביא כיסאות, אביא מפתחות כדי לפתוח דלתות... בקיצור, נכנסתי למן לחץ כזה..
אנשים שראו אותי ואמרו לי שלום נעלבו, כי מרוב הלחץ לא ממש עניתי חזרה. (רק אחרי זה אמרתי.. אבל סליחה בכל זאת..)
אחרי שכל הנגנים התמקמו, כל הכיסאות היו במקום, כל האנשים היו ישובים, כבר היה לי יותר נחמד.. והתחלתי לחלק לאנשים שירונים.. היו אנשים ממש נחמדים, אגב.
פגשתי המון אנשים, הכרתי המון אנשים, זהיתי אנשים מהילדות.. וזה שימח אותי לראות שבאמת אכפת לאנשים ושהם באמת באו..
אחרי שגם קראתי את הטקסט שלי מול כולם, קיבלתי המון מחמאות על הקריאה שלי חחחח גם מאנשים שלא הכרתי.. (חח אמרתי שהיו אנשים נחמדים, לא?)
היה אפילו די מצחיק בסוף..
ולא רק זה.. קרה עוד משהו שדי שימח אותי.. עזבו.
אחרי זה אני ולילוש חזרנו הביתה ברגל..
וכל העצב המהול בשמחה שלי השתנו לכעס ועצבים..
כי בדרך שמעתי מישהו קורא לי מתוך מכונית: "סטף???"
זיהיתי את הקול, אבל לא הייתי בטוחה, וגם לא ידעתי מאיפה זה בא..
ואז שמעתי גם צפצוף של מכונית..
וזה כבר היה ברור שזה באמת צחי וגם זיהיתי אותו. ואנחנו לא מדברים. (יותר נכון, אני לא מדברת איתו..)
אז הוא התחיל לשאול אותי מהקצה השני של הכביש לאן אני הולכת, ואמרתי שהביתה.. המשכתי ללכת, אבל הוא המשיך לקרוא לי ורצה להקפיץ אותי ואת לילוש הביתה. העדפתי שלא, והמשכתי ללכת. (ועוד יותר התעצבנתי לראות שהוא עם סיגריה ביד, אחרי שנשבע לי בכל היקר לו שהפסיק לעשן..)
בקיצור, הוא נסע.. ואני הלכתי.
אחרי 3 דקות אני קולטת מכונית שעוצרת מאחוריי, הוא עשה פרסה והתחיל לשאול מה קרה.. ולמה אני כועסת..
(ולילוש שעה משכה לי את היד ורמזה לי שהחבר שלו חתיך חח)
בקיצור, התעצבנתי, ואמרתי לו שאני מעדיפה לחזור הביתה ברגל.. ושאין טעם שנמשיך לדבר.. אז הוא נסע בעצבים.
כשהוא התקשר, גם הסברתי לו למה אני כועסת.. וכרגיל היו לו תירצום, אבל הפעם לא רציתי לשמוע מה הוא עומד לספר לי.
רבנו כמה דקות בטלפון, ואז רבנו עוד קצת אחרי שהוא שאל אותי אם אני רוצה לצאת מחר לאנשהו.. רבנו עוד טיפה, ואז אמרנו יפה שלום וניתקנו את השיחה, לא לפני שהוא אמר שמחר הוא ייתקשר אליי שוב.
כשכמעט הייתי בבית.. צלל התקשרה כדי לשאול אם הגעתי הביתה בביטחה. אישה כזאת נחמדה!
היא גם סיפרה לי שהיא התפללה עבורי כדי שאני אצליח במבחן.. ובאמת, הלך לי די טוב. אישה מדהימה! (היא האחראית של "הנוער זוכר")
פוסט ארוך, בטח לא קראתם.. אבל לא נורא.
השעה כבר מאוחרת.. ואני תכף הולכת לישון.
אז, לילה טוב
נזכור, ולא נישכח.
יהיה זכרם ברוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
