החיילת שתכתוב את פקודת השחרור שלך נמצאת כרגע בטיול שנתי בי"א.

היום כשיצאתי מהבית כדי לחגוג את יום העצמאות, יצאתי בהרגשה חרא. הרגשה מעצבנת כזאת והייתי מה זה מבואסת, בלי שום סיבה.

פשוט, לא היה לי חשק לכלום.

פגשתי כמה חברים בעיר, אח"כ גם את החברות ביחד עם המשלחת... ואחרי שהייתי מלאת ספריי מכף-רגל ועד הראש, הגעתי למסקנה שזה לא בשבילי.. ושאני צריכה ללכת הביתה.

עשיתי סיבוב ע-נ-ק-י מסביב לכל העיר כדי לא להתקל בילדים עם ספריי, בזמן שדיברתי עם חזי, האהבה שלי, בטלפון.

כשהגעתי כמעט לרחוב של ביה"ס.. פתאום שמעתי צעקות: "סטף.. סטף!!" הסתכלתי, ואלה היו מור ונוי. כשהן התקרבו עוד קצת, ראיתי שיש מאחוריהן חמולה של איזה 15 בנות, וכולן התחילו למשוך אותי ולהצהיר: "בואי! נוסעים לרעננה!"

ובלי לשים לב, אחרי הצעקות של בר צ'רנייק על נהג האוטובוס חחח, כבר היינו על האוטובוס בדרך לרעננה. האוטובוס היה עמוס לגמרי ולא היו הרבה מקומות ישיבה, אז התיישבתי לי ליד עידן המש"ץ (נו הבלונדיני ההוא..) וסתם, דיברנו בדרך. נחמד הילד.

בכלל לא ידעתי מה יש ברעננה, מה קורה שם, מה קורה פה... הדבר היחיד שידעתי זה שאני עם אנשים מטורפים לאללה, מלאי אנדנלין ועם עודפי אנרגיות שיושבים איתי באוטובוס, שפשוט נשפכתי מצחוק מכל רגע שהייתי לידם.

הגענו לרעננה, והתחלנו ללכת קצת ברגל, עד שהגענו לפארק ע-נ-ק-י ששם בעצם היה כל האירוע.

המקום היה עמוס. הרגשתי כמו בקופסאת סרדינים, חחח או בתוך חוות נמלים. באמת שהיו המוווון אנשים!

שני ואני רצינו לשתות, ואח"כ חיפשנו את השירותים. כשחזרנו, היא ואני, פגשתי בדרך את בן דוד שלי ביחד עם שאר הי"בניקים. חמווודים איזה מצחיקים הם. (וראיתי לראשונה את אח של שני, ליאור אדדי. באמת דומים!)

רצנו מהר מהר מהר לכיוון הבנות כי הן חיכו לנו.. ואז כבר טיילנו, נכנסו להופעות או סתם ישבנו לנוח (כי היה מעיייייף!)

הכרתי אנשים חדשים, מה זה מגניבים, אבל לא הרבה.. כי את הרוב שם כבר הכרתי. אני אומרת לכם, כולם שם חדרתיים! משהו מפחיד. (איך רואים שאצלנו הייתה שירי מימון. היא לא מעניינת אף אחד אז כולם ברחו לראות את סינרגיה, שייגעצ וכל השאר.)

הייתי בטוחה שאני אחזור הביתה מוקדם, או יותר נכון..קיוויתי. כי גל ינקו הייתה אמורה לישון אצלי!

דיברנו כמה פעמים בטלפון, כדי שנתאם שעה..

בקיצור.. היה לי מה זה כייף!

אבל ברגע שנגמרה לי הסוללה באמצע השיחה עם אמא, נהרס לי כל הכייף.

אמא רצתה לבדוק שהכל בסדר אצלי וזה.. ונגמרה לי הסוללה של המירס באמצע השיחה.

יצאתי מתוך ההופעה וניסיתי לצאת מתוך כל ההמון שהיה שם לכיוון שבו אוכל להשיג ממישהו שיחה. קיוויתי לפגוש את אייל, בנדוד שלי, או את אחד מהחברים שלו... כי הפלאפון של מור ריינר על הפנים ולא הצלחתי להתקשר.

לא מצאתי אף אחד בחוץ.. אז חזרתי להופעה וביקשתי משני שיחה ויצאתי עם הפלאפון החוצה כדי שאוכל לדבר.. אבל כשנכנסתי חזרה למתחם, אף אחת כבר לא הייתה שם.. התקשרתי למור ריינר ומסתבר שהיא יצאה לחפש אותי, ושני אדדי וליטל גיספן היו בכלל במקום אחר. כל הבנות התפצלו ומה זה נלחצתי, כי רציתי כבר ללכת הביתה.. והשעה הייתה מאוחרת (או מוקדמת, תלוי איך מסתכלים) ורציתי להחזיר לשני את הפלאפון.

אבל לא נורא, בסוף מצאתי את שני, החזרתי לה את הטלפון ועפתי משם.

למזלי, בדיוק תפסתי ת'הסעה שקנינו אליה כרטיסים מראש ולא הייתי צריכה לחכות יותר מדי זמן עד שהיא תתמלא.. כי המונית הייתה מלאה.

וזהו..

עכשיו אני בבית, עייפה אך מרוצה ומאושרת :D

עוד מעט אלך להתקלח ולאכול.. והווופ, לישון.

קצת תמונות מאתמול.

סתם כי לא שמתי כבר כמה זמן.

לילה מקסים 3>