למה?

כי אבא שלי חושב שזהו. שזה השעה שאני צריכה להיות בבית. שאין מצב בעולם שאני ישאר מעבר לזה

מה אני אשמה שאתה רוצה לחכות לי?? לא! אני רוצ לצאת, להנות, לצחוק,לבלות, לעשות שטויות עם חברים, 

מילא, אם היתי שותה או מעשנת היתי מבינה אותו , אבל אני לא!!!! אני הילדה הכי טובה שיש, אני יודעת שהוא סומך עליי [אני חושבת] 

אבל זה לא נותן לי כלום. הוא אפעם לא מבין אותי ואומר לי טוב תחזרי ב2 או ב3 , אפילו בחלומות הכי רטובים שלי אפילו לא קורה...

אני מרגישה כלואה כל כך כאילו לוקחים לי את החופש שלי כול פעם מחדש..

כול פעם בבית הזה אני מרגישה כלואה, כאילו אני לא יכולה לנשום פה ...........

אני רוצה להוציא רישיון כבר, שאני יוכל לנסוע לבד, להגיע למקומות לבד, לחזור לבד, בלי שאבא שלי יהיה עלוקה.

כול פעם שאני יוצאת זה יותר כואב מהפעם הקודמת ...

כולם יכולים כבר לחזור באיזה שעה שהם רוצים , בכול זאת גיל 17 . אבל רק אני, גברת דניאל, תחזור הביתה בשעה 12:30 ורק אחרי הרבה ריבים ב01:00.... 

יש אנשים שאני מספרת להם את זה, ופשוט בהלם ואומרים לי תעשי עם זה משו ... אבל אי אפשר לעשות עם זה כלום. אבא שלי אטום. הוא לא מוכן לשמוע את זה שפאקינג שנה הבאה ישלי 18., שכול החברות שלי יוצאות וחוזרות מתי שבא להם, ושאולי אני צריכה חופש. ושאין לו שום סיבה לדאוג, אני ילדה גדולה... אני יכולה לדאוג לעצמי, כול מי שיעשה לי משו אני יבעט בו מהר .... 

זה ממש לא מעניין שהוא דואג לי!

לא אכפת לי שהוא מחכה לי, לא אכפת לי שהוא מפחד עליי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

נמאס לי באמת. 

אפילו המשפחה של אמא שלי שקצת פחות פרמיטיבית אומרים "למה אתם לא נותנים לה לצאת"? "איך היא מסתדרת כך" ? "היא בטח משקרת שהיא אומרת שהיא הולכת לחברות ויוצאת למועדונים " , אז כן אני משקרת להם...... אבל לא לצאת למועדונים, לצאת לשכונה זה הדבר הכי גדול שעשיתי... 

אבל די.. כמה אפשר להיות מסוגר? נמאס לי לחזור מוקדם, כאילו אני בכיתה א'. נמאס.

מה לעשות, תמיד כול שבוע הכול אותו דבר, אותו אבא, אותה שעה לחזור, אותם ויכוחים, אותם דמעות , ואותו דכאון שמגיע שאני חוזרת הביתה..

[ אה, וזה שהוא בכלל נותן לי לצאת, זה גם נדיר.. זה צריך להיות ערב יוצא דופן שאני יצא! ואני צריכה להודיע לו מראש לפחות יומים לפני אם לא יותר.]