חלל עצום שגדל מיום ליום.
כאב גדול שמתעצם משנייה לשנייה.
הו,הריקנות,מתוקה וממכרת ולעזאזל איתה.
להתמכר לריקנות,לכאב,לפחד ששאין טוב יותר מזה,לפחד שכנראה האדם,מטבעו נועד לסבול,ואני לא רואה משהו שייחד אותי משאר בני האדם.
לעזאזל,אבודה בתוך עצמי,ההדידות כהרגל,בין ים של פרצופים חסרי משמעות ,הלוואי שהייתי יכולה לחזור אחורה.
הייתי משנה כ"כ הרבה דברים,והראשון ביניהם הוא את עצמי.הרי אין דבר בעולם שהוא יותר מסוכן לי מעצמי.
זה יכול להישמע רע?כוחו של הרגל.
הפחד שבשתיקה..והפחד הגדול יותר,שייאמרו דברים,שיישמעו מחשבות בקול וזה רק יהפוך מוחשי,גדול ומפחיד יותר.
אלוהים,כמה שהל יכל היה להיות שונה.אולי הייתי אפילו יכולה להיות מאושרת.
ביני לבין עצמי,חסרה לי הכנות של אנשים,תמימות,המחשבה שהכל בסדר ושזה אףפעם לא ייגמר.מצד שני לא.
תקופה כ"כ כואבת,מיותר,כ"כ מרוכזת בעצמי,לעזאזל.
כמה נורא שבנאדם צריך לחיות עם עצמו עד יום מותו ואין לו תחליף.
כמה נורא שיש רק דרך אחת להתרחק מעצמי.
כמה נורא שאיאפשר למחוק את העבר ולברוח מההווה.
למחוק מילים,מעשים,ימים שלמים.
ליפול לתוך חלל ולהתחיל הכל מהתחלה.
כל מה שהכרת לא קיים יותר,כל מי שהכרת לא מוכר יותר ועכשיו זה אתה נגד עצמך.הפעם תהיה חזק,לא תיפול,אבל הפעם הכאב והאכזבה,יהיו משמעותיים יותר.
להתמכר להתפרקות.
אני נשברת,אני מתמכרת,אני מתפרקת,לחתיכות.
במקום מסוים כבר לא נשאר הרבה.
ועכשיו רק לעבור יום,ועוד אחד,ועוד אחד,ולהדביק חיוך קלוש.
אז בעצם,הכל בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
