הבטתי למעלה, העננים האפירו והתקבצו, עד לבסוף החלו לרדת זלעפות זלעפות, וכל פני נטפו מים.
הסתכלתי סביבי, המקום היה זר לי. שמתי לב שהרחוב משובץ פונדקים וחנויות מעטות, ובלי משים נטלתי את רגלי ורצתי לעבר הדלת הראשונה שנקרתה בדרכי. נעמדתי מול הדלת, ניסיתי לסחוט את שיערי מהגשם ונכנסתי פנימה. המקום המה אנשים מבוגרים, ריח אלכוהול ובירה.
'הו לא,' חשבתי לי 'פונדק...עדיף שאסתלק מכאן'. פניתי לצאת משם ופתאום הרבה מבטים הופנו לעברי.
גבר אחד שישב בשולחן צדדי הנהן לעבר גבר אחר והם קמו. לבי הלם בפראות והרגשתי שאני לא מסוגלת למוש ממקומי, הייתי מסוחררת מדאגה...
פתאום זרועות חזקות לפתו אותי, "דיי! תעזבו אותי!" צעקתי בחוסר אונים, "שקט ילדה, אם תקשיבי אולי גם תצאי מפה חייה" אמר הגבר הראשון.
שפם עב כיסה את רוב פיו ולחייו היו מגולחות בגסות, זרועות השריריות היו מכוסות קעקועים. השתנקתי מפחד.
מצאתי את עצמי בחדר בעל גילופי עץ משונים ונדחפתי בגסות על שרפרף עץ שבקושי היה מחזיק את משקלי. "שבי." הורה הגבר השני.
הם החלו להתלחש, הייתי מסוקרנת ועם זאת מפוחדת עד מוות.
"את יודעת איפה את נמצאת, ילדה?" שאל הגבר השני לבסוף. הנדתי את ראשי לשלילה ובלעתי את רוקי. הגבר הראשון גיחך, והשני טפח על ברכו בחזקה שיפסיק.
"זה לא מקום לקטינים, ילדה" המשיך הגבר השני, "את מכירה את רחוב ***?" שאל. ואני הנדתי בראשי לשלילה שוב.
"מה את יודעת בכלל?!" צעק הגבר הראשון ודפק בכעס על השולחן הבודד שהיה בחדר.נחרדתי, אך לא יכולתי להוציא הגה
"שקט, אבי." הורה לו הגבר שני בקול קר וקשה כאבן. "את נמצאת בפונדק, שמת לב?" שאל. הנהנתי בחיוב.
"הללויה! משהו היא יודעת!" אמר הגבר, שככל הנראה קראו לו אבי. הגבר השני פזל אליו בכעס והוא השתתק.
"את לא אמורה להיות כאן, כדאי לך לקחת את הרגליים העקומות שלך ולעוף מפה. יש לך מזל שאין לנו צורך בילדה כמוך..." סינן והורה באצבעו על הדלת.
קמתי משם ורצתי מהחדר כרוח סערה, מתנגשת באנשים מוזרים ומשהקים. נטלתי את תיקי מהכניסה ויצאתי משם.
המשכתי לרוץ, רצתי ורצתי, זה נדמה לי כמו נצח. הייתי מיואשת. פתאום התנגשתי במישהו ונפלתי בקול חבטה על המדרכה.
"סיוון??זו את?" שאל האדם שהתנגשתי בו קודם, הפניתי את מבטי אליו. זה היה נער תמיר וגבוה קומה, שיערו החום והמתולתל דיי פרוע.הוא נראה מוכר לי...
"אתה מכיר אותי?" שאלתי אותו מופתעת, הבטתי בעיניו ואז נפל האסימון. "שי!" קראתי בשמחה.
"מה את עושה כאן?" שאל בחשדנות, "אוי איזה טיפש אני. נותן לך לשבת על המדרכה ככה..." הוא נחלץ לעזרתי ועזר לי לקום.
לא היה טעם אפילו לנסות להוריד את הבוץ שדבק במכנסי. "אני לא מאמינה, חזרת!" אמרתי, אך התביישתי לחבק אותו. וודאי נראיתי נורא...
"את נראת נורא סיוון, מה קרה לך?" שאל. הוא כנראה הבין את מצוקתי שכן דמעות החלו לזלוג מעיני והוא חיבק אותי. הרגשתי מוגנת ואהובה בזרועותיו.
"אני לא מאמינה...חזרת, את כאן.." אמרתי כמעט בלחישה והתרחקתי ממנו כדי להטיב לראות את פניו. הוא נשאר אותו נער חביב וסקרן שהיה לפני שעזב לאוסטרליה,
רק שעורו קיבל גוון שזוף יותר. "הכל בסדר. כשתהיי מוכנה תספרי הכל..." השיב לי וסקר את פני בתגובה.
לאחר דקה ארוכה שבה עמדנו מחובקים תחת הגשם אמר שי, "אני חושב שעדיף לנו לצאת מהאיזור הזה...בואי, אני בטוח שלא יזיק לך מחסה..ושוקו חם".
הנהנתי, הוא נכנס לאחת החנויות. חיכיתי לו תחת פנס רחוב שזהר באור קלוש, הוא יצא עם מטריה והתחלנו לצעוד.
עבורי הצעידה נדמתה כנצח, לא הכרתי את האיזור והרגשתי כי ככל שאני מתרחקת כל פנס נכבה מאחורי גבי. "סיוון?" שאל בחשדנות.
"כן...?" היססתי, "הכל בסדר..?" שאל שוב. הנהנתי, לא רציתי להכנס יותר מדי לשיחות נפש. כל מה שרציתי היה להתחמם ולהתקדם כך לידו, בשתיקה.
צעדנו שעה ארוכה, כאשר גשם זלעפות ניתך מכל עבר ומטשטש את דרכינו, לא פעם דרכתי במקרה על שלולית, על כן כל נעלי היו מלאות מים.
לבסוף נעצרנו, האיזור נראה הרבה יותר מסביר פנים, וזאת על אף הגשם והעננות האפורות והכבדות שעמדו ברקיע.
"הגענו!" הכריז שי, הוא הוציא מכיסו מפתח והכניס אותו לחור המנעול. נגבתי את רגלי בשטיח הכניסה ונכנסתי, כולי נוטפת מים.
"חכי כאן, אני אביא לך מגבת." אמר לי שי. הוא חלץ את נעלי הספורט הרטובות שלו ורץ לאחד החדרים. כעבור רגע הוא יצא עם מגבת בידו והגיש לי אותה בחיוך.
נטלתי את המגבת מידיו והתכסיתי בה, על אף מערכת החימום הפועלת בביתו עדיין הרגשתי קור עז.
"סיוון, מה דעתך להכנס למקלחת?" שאל אותי, ואני הסכמתי ברצון. הוא הוביל אותי לחדר האמבטיה, "את כבר יודעת מה לעשות" צחק ופנה משם.
סגרתי את הדלת וסובבתי את המפתח בחור המנעול, לאחר שווידאתי שהדלת נעולה פשטתי את בגדי ונכנסתי.
נתתי למים הקולחים בשצף להסיר ממני את כל דאגות היום, לחלחל לתוך גופי ולרענן אותו. החמימות הרגיעה את כל גופי הכואב, וגם השקיט את לבי.
לאחר כחצי שעה יצאתי משם בתחושה רעננה וחדשה. על מכונת הכביסה הייתה מונחת חולצת טי-שרט לבנה גדולה, סקרתי את החדר בעיני שנית, ולבשתי אותה.
ירדתי למטבח, שי כבר היה ערוך ונשען על הקיר כמחכה לי.
"איך ההרגשה עכשיו?" שאל וחייך, אהבתי את גישתו האופטימית וחייכתי בתשובה. "את שקטה מאוד היום..." ציין והתיישב על אחד הכיסאות, לא מסיר את מבטו ממני.
"זה לא היום שלי..שי..אתה פשוט לא תבין-אני-" גמגמתי במבוכה, היו לי הרבה דברים לומר, אך לא הייתי מוכנה לכך, עדיין.
"זה בסדר,אני מבין." אמר "כשתהיי מוכנה, תספרי לי הכל. בואי, שבי לידי". חיוך ענק נפרש על פני כשראיתי על השולחן הקטן שני ספלים והתיישבתי לידו.
"אולי אתה תספר לי מה עבר עליך באוסטרליה?" שאלתי בהתרגשות ולגמתי מן המשקה הלוהט והמתוק, שי חייך והביט שוב לתוך עיני.
" זה כל כך הרבה לספר סיווני, אני חושש שהורייך מודאגים..." אמר, ופתאום נמלאתי חרדה וקפצתי על רגלי. "אוי לא, טיפשה שכמותי. אני..אני צריכה ללכת..."
שי נגע קלות בכתפי, הוא קם והניח בידי טלפון. בלי לחשוב פעמיים חייגתי, חוששת מתגובתם של בני משפחתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לוטוס..