שלמות? אין דבר כזה.

התעוררתי עם טעם חמוץ בפה. שלחתי מבט חטוף לעבר השעון הדיגיטלי שלי, השעה הייתה 5 וחצי בבוקר.

תהיתי בלבי מדוע אני ערה בשעה כזו, ולמרות מאמצי לא עלה בידי להרדם. התהפכתי במיטתי מצד לצד באי נוחות, ולבסוף התיישבתי.

כעת שקעתי במאמצים להזכר איך הגעתי בכלל הביתה, הזכרון עלה במעורפל;

מכונית מסוגרת, שי, אני ואבא. ובנוסף גשם זלעפות שלא אופייני לתקופה הזאת.

גררתי את עצמי בעצלות מהמיטה וצעדתי חרישית אל החלון. בעודי מסיטה את הווילונות ופותחת את החלון, עלה באפי ריח רענן.

המראה היה מלבב, הגינה הייתה מכוסה טל וצפורים זעירות עופפו בנחת.

שאפתי לקרבי את האוויר הקריר לפני שסגרתי את החלון, ובן רגע המראה המלבב פג כלא היה.

איני יודעת מה גרם לי לעמוד מול המראה, אך נעמדתי שם. ובפעם הראשונה סקרתי את עצמי, ונגעלתי. "מעיין צדקה...בחיי שאני בהמה." קבעתי.

הבטתי ברגליים שלי, רק בזכות שהן עקומות ניצלתי אתמול...ואולי לא. "אני בהמה,אני נראית איום, אני צריכה להשתלט על עצמי" לחשתי ביני לבין עצמי.

נכנסתי לחדר האמבטיה, ולאחר ששהיתי שם כרבע שעה, לבשתי מכנסי טרנינג ארוכים, חולצה דקה, ויצאתי מהחדר.

צעדתי על קצות האצבעות בכדי לא להפריע את שנתם של בני משפחתי, הוצאתי בזהירות בקבוק מים מהמקפיא, והמשכתי לעבר הכניסה.

לאחר שיצאתי מהבית ונעלתי אותו, תחבתי את המפתח לכיס מכנסי, והתחלתי לצעוד במהירות.

כאשר הגעתי לפארק התחלתי לרוץ, ציפיתי שלא אתקשה כל-כך בריצה, וכמה שטעיתי. נשמתי בכבדות, כאבים חדים פילחו את צדי ונעצרתי אחרי 5 נק'.

מתנשמת ומתנשפת, הבטתי בקנאה בגברים הצעירים והשריריים שרצו, ורגליהם קלות כמו רגלי איילה.

לאחר מספר דקות מנוחה שבמילא לא הועילו לי, כפיתי על עצמי להמשיך, הפעם בצעידה מהירה.

הפארק היה שקט, חוץ מכמה ספורטאים או זוגות שמנים שצעדו. ציפורים בודדו עופפו להן, וכלבים עזובים שתו מהבריכה שנוצרה מהברזיות.

לבסוף התייאשתי ופניתי הבייתה. השעה הייתה 6 וחצי כאשר נכנסתי, ואבי הביט בי בתימהון.

 "סיוון? מה עשית בחוץ בשעה כזו?" שאל, ולאחר מכן סקר אותי והנהן בהבנה. עליתי לחדר האמבטיה, התרחצתי במהירות וחזרתי לחדר.

הפעם היה קל להרדם, התכרבלתי מתחת לשמיכות, ועצמתי את עיני.

טלטול חזק העיר אותי משנתי, משונה. נורית בדר"כ רק קוראת לי...פקחתי אט אט את עיני, אלה עמדה מולי. "סיוון!!!את מאחרת..." הכריזה.

"מה?!" קפצתי על רגלי, השעה הייתה שמונה בבוקר. "אין טעם! אין טעם!" אמרתי בייאוש. "איפה אמא?למה היא לא העירה אותי?" שאלתי בפיזור נפש.

"סיוון..אני לא יודעת איך להסביר לך את זה..בזמן שלא היית..אממ..." אלה הייתה נבוכה, כנראה משהו נורא קרה. ותהיתי מה. הבטתי בה, פניה היו מהולות דאגה.