שלמות? אין דבר כזה.

"סיוון, אמא ואבא רבו אתמול...זה היה רציני. נעמה לא הבינה, אבל הייתי על סף דמעות. זה כאילו עוד רגע הם עומדים להתגרש...עוד בבוקר הכל היה טוב.."

חטפתי שוק, כפי שאומרים. אמנם הם רבו יחסית הרבה החודש, אבל לפי פניה של אלה זה נראה כאילו באמת התקיים ריב רציני.

"על...על מה הם רבו?" שאלתי בשקט, מזועזעת.

"כלכלה בעיקר, אבא אומר שהוא עושה את כל העבודה בבית. הילדים מסתובבים חופשי..ו..אוי סיו, עדיף שלא תשמעי" הסבירה אלה בקול רועד.

נגעתי קלות בזרועה, "אלה.אני רוצה לדעת" אמרתי.

אלה ליטפה את לחיי ויצאה מהחדר. לא יכולתי לעמוד במתח כזה.

נאנחתי בקולניות, והחלטתי לצאת לקנות חלב סויה. אם אין סיכוי לדיאטה, אז הצמחונות מתחילה כעת.

הוצאתי מארון הבגדים חולצה סגולה ונאה למראה, הוספתי מכנס ג'ינס כהה והתלבשתי.

לאחר מכן יצאתי מהחדר, הבית היה שקט במיוחד. אלה הייתה בחדרה,

לא יכולתי להחליט אם היא בוכה או סתם מקשקשת בטלפון.

תחבתי לכיס הג'ינס 2 מטבעות של 10 שקלים, ולאחר שיצאתי מהבית תחבתי את המפתח לכיס השני.

בעודי מהלכת אל הכיכר השכונתית, הכתבתי בראשי את סדר היום.

נכנסתי ל'מיני-מרקט' והחלתי תרה אחר משקה סויה, 'נפלא,' חשבתי בציניות, סוקרת את המדפים.

לבסוף הנחתי את כף ידי על בקבוק קטן ובדקתי שלא כהרגלי את הקלוריות, הטבלה השביעה את רצוני.

כיוון שהיה זה יום שלישי, והשעה הייתה תשע בבוקר, התור היה קצר מהרגיל.

שילמתי בקופה ויצאתי מהורהרת, מעניין מה הייתה אמא אומרת על ההחלטות המשונות שלי..

כאשר חזרתי לביתי הוא נשאר שקט כמו קודם, הכנסתי את הבקבוקון למקרר ועליתי למעלה. הדממה הרגיזה אותי.

התלבטתי אם להכנס לחדרה של אלה ולברר על המריבה של אתמול, או לצאת עם טריפ לטיול ספורטיבי.

השעון בקושי נע, צקצקתי בלשוני בעצבנות.

"אלה!" קראתי, דופקת על דלת חדרה.הרעש שעלה משם היה בלתי נסבל.

כעת רציתי את הדממה חזרה. "אלה!!" חזרתי שנית, "תפתחי את הדלת! זה חשוב!".

המוזיקה פסקה, ואלה יצאה מן החדר בשיער מבולגן הסתור על פניה. "כן?" שאלה בחשדנות אשר הפתיעה אותי.

"אני רוצה שתסבירי לי מה באמת קרה אתמול." עניתי, אלה הביטה לצדדים ואיפשרה לי להכנס.

 'משונה,' חשבתי 'מה פתאום היא מביטה לצדדים?!' משכתי בכתפי ונכנסתי.

התיישבתי על מיטתה בנוחות ואלה התיישבה לצדי,

"את רוצה שאני אספר לך מה הלך שם אתמול?את בטוחה שאת רוצה לשמוע?" שאלה, והביטה בעיני.

הנהנתי, ממתינה למוצא פיה. "אבא היה בבית, השעה הייתה 7 בערב והוא ישב וקרא מכתבים מהעירייה, 'שוב פעם החובות האלה!', זה מה שהוא אמר. אמא גיכחה בשקט, אבל אני שמעתי. 'מאיר,' היא אמרה לו, 'בקצב הזה הם רק ילכו ויגדלו!'. הוא הסתכל עליה במבט מוזר, כנראה משהו ביניהם.ככה חשבתי"

היא עצרה והביטה בי ארוכות, כמו נותנת לי לעכל מה שאמרה. הנדתי בראשי בכדי שתמשיך.

"אבא השתתק ושקע במכתבים, 'הטלפון פועל שעות!' סינן תוך כדי קריאה, ואמא פזלה לעברו בבוז. 'אתה רומז משהו?!' היא ניגבה את ידיה והפנתה את פניה אליו. אבא השתתק שוב, ואמא צקצקה בלשונה בחוסר סבלנות. אבא שלח מבט חטוף לעברה, 'כן. השיחות הבלתי פוסקות לחו"ל, הילדות על הקו כל היום. אני אומר שצריך לנתק את הקו השני שלנו! זה כבר מעל להישג ידינו!' הוא אמר. 'הו, שלא נזכיר את השיחות הבלתי פוסקות שלך עם החברים מהבר!' אמרה אמא בכעס. הבטן שלי התהפכה סיוון, שנאתי שאני לוקחת חלק בריבים שלהם!" הסבירה אלה, לא ידעתי מה לומר והיא המשיכה לספר.

"הם המשיכו להתמקח על החובות האלה, ואיכשהוא הם הגיעו לסבתא גילה. 'אתה והסבתא האנוכית שלך! כמה פעמים הייתי זקוקה לעזרה שלה והיא עם האגואיזם שלה! ועכשיו היא מבקשת שנהייה לצידה! חה! בדיחה טובה!' אמא אמרה, אבא הרגיש אי נוחות וכעס באותו הרגע. הוא השתתק ושוב חזר לניירות עד שאמא העיפה אותם לכל הרוחות. 'אלוהים ישמור! אתה אפילו לא-טורח-להקשיב! כמו מה אני נראית לך?!' היא אמרה. יצאתי בשקט מהסלון ועליתי למעלה, ההורים רק התחממו.לי אישית נמאס היה לשמוע את זה, שמעתי את אבא במקוטע- 'ממש נפלא! הילדים מסתובבים חופשי, אין השגחה על הכלב, שלא נדבר על נעמה! והחובות האלה. עכשיו את מדברת איתי על גילה?!' נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת, שמתי אוזניות ולא שמעתי כלום חוץ מצעקות עמומות.

עם כל צעקה הגברתי את הווליום"

הבטן שלי התהפכה, גם אני הגעתי לריב הזה, 'הילדים מסתובבים חופשי...' נכון, לא הייתי אתמול בבית. אני אשמה?

"אחר כך ראיתי את אמא מהחלון, היא יצאה בזעם מהבית עם תיק נאייקי כחול וגדול, אבא יצא אחריה בכעס וגם יאוש, הייתי אומרת.הייתי פותחת את החלון, את ממש לא רציתי לשמוע אותם.." אלה סיימה לספר.

"נו סיוון, עכשיו את מרגישה יותר טוב?"שאלה.

הרגשתי נבוכה, מבולבלת ועצבנית. איך אני יכולה להרגיש טוב בכלל?!