מאז שחזרתי מחו"ל [ב20 לחודש], התחלתי שוב לרוץ, אחת ליומיים, פלוס עבודה על כוח [בטן ושכיבות שמיכה].

לפני יומיים בערך התחלתי להרגיש שההרגשה המוזרה ברגליים אולי קצת לא מצחיקה במיוחד, כי זה מזכיר קצת את השבר מאמץ שהיה לי לפני שנה וחצי. אז חבשתי אותה, והיום במקום לרוץ הלכתי לשחות.

אני לא מצליחה לקלוט שאני מתגייסת עוד שבועיים. יש קצת בלאגן עם הצו גיוס שלי אבל זה יסתדר. בינתיים אני מנסה לנצל את מעט הזמן שנותר לי כאזרחית, אך ללא יותר מדי הצלחה..אתמול היתה הופעה של אהוד בנאי בחיפה, ומרוב העייפות הספקתי לשכוח אותה ולחשוב שהיא בעצם היום, ומרוב ייאוש שאין לי עם מי ללכת ביקשתי מההורים שלי לבוא איתי. גאדמט, עד שעשיתי את זה [והם דווקא הסכימו בשמחה...], גיליתי שאופס..זה היה אתמול, וכרטיס היה עולה לי 110 שקלים [כלומר, 330 שקלים לשלושתנו. אין מצב שזה היה עובד לי...]

אז אם כבר הזכרתי את העייפות, אני ארחיב טיפה ממה היא נגרמת.

מיום ראשון אני עובדת בחברת החשמל בעבודות משרדיות. אתם יודעים איך זה; מתייקים ניירות, משדכים ניירות, מחוררים ניירות, מסדרים ניירות לפי סדר הא"ב, מעבירים ניירות לכל מיני אנשים בבניין וכמובן איך לא- מצלמים במכונת צילום ועושים טלפונים לגמלאים קשישים לשאול אותם מה הם מעדיפים לראש השנה- ממתקים או שוברים לשופרסל.

בכל אופן, העבודה מתחילה כל יום בשעה 7 בבוקר, זאת אומרת שאני קמה ב6 כל בוקר, אם לא יותר מוקדם...ונגמרת ב3 וחצי בצהריים [או אחה"צ?].

אפשר להגיד שזה מעביר לי את הימים יופי. עייפה אני אהיה ממילא, וככה אני גם מרוויחה כסף, גם לפעמים יש זמן מת אז אני קוראת את הספר שאני לא מצליחה לקרוא בבית, וגם מרחיקה את עצמי מאוכל מיותר. האמת שדי סבבה לי ככה. חוץ מזה שאני קצת מאותגרת חברתית ובקושי נפגשת עם אנשים, אבל זה היה קורה ממילא.

אני לא זוכרת איך דמיינתי את החופש שלפני הגיוס. לפעמים נראה לי שאם הייתי מדמיינת הוא היה אחרת לגמרי, ולפעמים נראה לי שזה בדיוק כמו שרציתי- לעבוד בבוקר, לישון ולעשות דברים בצהריים ובערב.

היום, לשם שינוי, לא נתתי לעצמי להתעפץ כשהגעתי הביתה, ואחרי צפייה קצרה בבנות גילמור ושיחות עם הצבא שהודיע לי הודעה כוזבת על שינוי תאריך הגיוס שלי לסוף ספטמבר, עשיתי מפשעה ויצאתי לשרוף קלוריות במים. [אה, ולחזק שרירים, ולעבוד על סיבולת לב-ריאה. כן..]

עכשיו הברך קצת רגישה, והגליים מרגישות לי קצת עקומות. אבל אני יכולה להבטיח לכם שכשאגיע לצבא אהיה כל כך בשוק שלא אצליח לחשוב על זה בכלל. אני מקווה.

עכשיו הגיע הזמן למקלחת, ארוחת ערב ופגישה עם חברה [חברה? שמעתי נכון?] ומחר אני שוב אתחרט שישנתי פחות מדי, כשאבוא בבוקר ואסדר דברים לפי הא"ב...

הפוסטים שלי נהיים משעממים. אבל גם אני, אז זה בסדר.

שילגי