"הן כבר במקום. ידעתי שהיא לא תאכזב אותי" – "בוס, מי זאת הבחורה שבאה יחד איתה? היא נראית לי מוכרת..." – "יכול להיות" אמר הבוס, "יכול להיות..." צלצול הטלפון הפסיק את שיחתם והבוס לקח את השפופרת והמתין למשמע קול מצדו השני של הקו.

-
    "המטרה הושגה. עינת הבחינה בו. אנחנו בנסיגה אחורנית, האם שומע?"
"מצויין" ציין הבוס, וניתק את המכשיר כשעל פניו נמרח חיוך זדוני.
-

    "בוס, מה הוא אמר?" – "זה לא עניינך. אנחנו זזים, תיסע דרך כביש 8". הבוס מצידו מיד שקע במחשבות ותכנונים כשמליבו ירדה אבן משמעותית- העניינים מסתדרים כראוי, כעת רק נותר להתעדכן במצבה של רותי. "אני בטוח שהיא המומה... ברגעים אלה בדיוק היא מתחילה להבין מה קורה סביבה" אמר הבוס כמעט בלחש, "מה? דיברת אליי בוס?" – "לא עופר, תהיה יפה ותמשיך לנהוג".

    הבוס אף פעם לא אהב שמתערבים לו בעניינים, עופר ידע את זה אך בשבילו גם להסיע את הבוס נחשב תפקיד מכובד. הוא אהב להגניב מבטים מהמראה הקדמית בזמן שהבוס חושב ולנסות לדמיין לעצמו מה עובר לו בראש באותם הרגעים, כמובן ללא הצלחה. הוא לא ידע באופן ברור מי זאת רותי בשביל הבוס, ובטח לא החברה שהצטרפה, שבה הם צפו בשקיקה בזמן אמת. עופר ראה כיצד הבוס חייך אחרי שהוא התקשר אל אותה הבחורה המסתורית וקרא לה בשמה, הוא הרגיש בלתי מנוצח כשראה איך היא הפילה את הנייד מרוב פחד והחלה לצרוח- את זה הם לא שמעו, אך זה היה ברור מאליו שהיא נבהלה כהוגן.

    "עופר, סע מהר יותר, יש לי עוד הרבה דברים להספיק עד רדת החשיכה ואני לא מוכן להתעכב כאן בפקקים, תעבור לשוליים" – "אבל..." – "מיד!" – "כן בוס. אנחנו תכף מגיעים" נכנע עופר, ועבר לנהוג בשולי הכביש.

    מרחוק זיהיתי דמות מתקרבת, זאת הייתה עינת. "סליחה שאיחרתי רות, הילדים עיכבו אותי. השארתי אותם ללילה אצל אמא שלי" – "רק תסגרי אחרייך את הדלת ובואי ניסע כבר, אולי מאוחר מדי" עניתי, הייתי די רגועה למעשה, שקועה במחשבות על הקול המוכר, הכתובת המוזרה והעובדה שבאמת נעניתי לשיחה ואני בדרכי לשדרה.

    "נו, גברת יקרה.. אז מה יש לך לומר להגנתך?", בלמתי בפתאומיות את הרכב באמצע הכביש. "מה! את מפגרת! איך את מבהילה אותי ככה באמצע הנהיגה?" עינת לא הבינה על מה אני מדברת ונראתה מבוהלת מהעצירה הפתאומית- "על מה את מדברת? שאלתי אותך מה העניינים, תמשיכי לנסוע את עוצרת את כל התנועה רות! אני לא מבינה מה יש לך... באמת" רטנה. "סליחה עינת, אני לא פה בשעה האחרונה, אני לא יודעת מה יש לי" פרקתי והתחלתי לספר לה את כל הסיפור מההתחלה.

    כעבור כ10 דקות צפצף הGPS, החלטתי לנסוע בדרך קצרה מכל הפעמים האחרות ולא הייתי בקיעה בה. "עוד דקה מגיעים" אמרתי, ופלטתי אנחה. עינת שעוד הייתה שרויה בשוק מהאדם המטריד החלה לחשוש מעט- "אולי תיסעי לאט יותר? לכי תדעי, אולי עוקבים אחרינו" – "אוי, איזה שטויות את מדברת עינת, איך יעקבו אחרינו? מאיפה הם בכלל יודעים איזה רכב יש לי". כעבור דקה צלצל הנייד של עינת.

-

    "הלו?" "עינת חמודה, אל תדאגי- אין צורך לנסוע לאט. זה ממילא לא משנה"

-

    עינת הפילה את הטלפון מידיה ופלטה צרחה איומה. מרוב בהלה עצרתי את הרכב במהירות וניסיתי להרגיע אותה, "זה.. זה הוא, זה.. הוא שמע אותי, הוא פה!" גמגמה. "עינת אין כאן אף אחד, רק אני ואת- אין לך מה לדאוג באמת! זה כלום, הוא סתם בן אדם שמתחשק לו להטריד מישהו ואנחנו נעצור את זה תכף ומיד!"- עינת קפאה על מקומה, פניה החווירו ומבטה השתתק לכיוון אחד. הסתובבתי וראיתי במרחק מטרים ספורים מהרכב אדם לבוש שחורים שמבטו היה מופנה אל כיווננו ולא מש מאיתנו. אך עינת... הבחינה במשהו אחר.

אשמח אם תפרסמו את הסיפור לחברים, אנשים מיוחדים או סתם בבלוג.

תודה (: