מלבד הגעגוע..
רק בימים האחרונים אני מתחילה באמת לעכל את סוף התקופה. וכמו שאתם יכולים לראות עדיין זה לא יצא לי מהראש עוד מהפוסט הקודם.
הייתכן? סיימתי 12 שנות לימוד? סיימתי מתכונות ובגרויות? אין יותר הפסקות?
הרי אני בסה"כ ילדה, אז מה פתאום צבא עכשיו? ובכלל מה פתאום אני קמה ב6 בבוקר, מכינה לי קפה TO GO, נכנסת לרכב ויוצאת לעבוד? זה לא בשביל ילדים, זה בשביל המבוגרים. ואני הרי ילדה עכשיו.
מעכשיו כל פעם שאני אכנס לבליך (אם בכלל) אני אחשב בגדר "בוגרת התיכון", מה?!
הכל לא נשמע לי הגיוני, ובטח שלא מציאותי. געגועים, געגועים געגועים!
געגועים למחששה, להווי של המחששה, לשיעורים, להבריז משיעורים, ללמוד, לכתוב במחברת, כן כן אפילו למבחנים, להתרגשות של תחילת שנה, לפחד מהתעודה, לקניות של הספרים העטים והמחברות בסוף החופש, לריבים עם המורים, לצחוקים עם החברים, למנש, לעובי, לדורית המזכירה. ותתפלאו, הרשימה עוד ארוכה.
ובכלל, כולם מתגייסים לי :,( בידר (שהפך לצנים מהלך), צבי (שנעלמה לו הבלורית), גיא (שהפך ממטאליסט לחייל מן השורה), בן (שהפך מאשכנזי ליוצא תימן), מנדל (שממנו לא באמת איכפת לי).
ועוד שבוע יוני מתגייס..אחלה לא?!
אני נשארת פה לבד מלבד סופי השבוע שאני רצה בין האחד לשני לפגישות עם החיילים..אני עוד אהפוך למבוגרת וראשי יטבע בעבודה. לא מוכנה לזה!
טוב, זה לא שיש לי הרבה מה לעשות בנידון, אני צריכה לקבל את המציאות כמו שהיא. לא מוכנה לזה! אוף.
עכשיו אני גם צריכה לקנות יומן ולכתוב שם את כל הסידורים שיש לי לעשות..יופי באמת, אני הופכת לבנאדם אפור עם סדר יום. לאן הגענו!?!
זזתי לקנות בושם של זקנים או משהו, אני אתאים את עצמי לאורח החיים החדש שלי.
להת'
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
A girl interrupted