אינסוף, ועוד טיפה.

אני מוצאת את עצמי שוכבת על הבטן בחושך ומקשיבה לך בשקיקה, בולעת כל מילה כאילו שאני בשיעור על גוף ונפש. אם רק היית רואה איך העיניים נוצצות, היית מבין הכל. אף פעם לא הכרתי מישהו שמבין דברים כל כך לעומק. האינטליגנציה הרגשית שלך גבוהה כל כך שאתה כבר מכיר אותי יותר מאשר הבלוג הזה, אפילו. אתה כמו מלטף את הבפנים שלי עם סכין, רואה הכל בחדות מתכתית אבל עוטף את הדברים בגלים של אהבה. קורא אותי כמו ספר פתוח, אפילו בין השורות. מרחיב ומרחיב, בעיקר את הכנות שלי. כל כך הרבה שנים הייתי סגורה, מכווצת, מכחישה, מפוחדת. אני לא רוצה לפחד יותר. אני רוצה שתהיה האזור הבטוח שלי, נווה מדבר, חוף מבטחים של שפיות בתוך כל הכאוס שבתוכי. מתחשק לי לעצום את העיניים ולקפוץ, להרגיש את האוויר הקריר תחתיי, משחק לי בשיער, מלטף לי את הגוף כשאני נופלת ונופלת. מתחשק לי להמשיך ליפול ככה כל החיים.