אז הבנתי שאת כל הפוסטים בבלוג אני כותבת כשאני קופצת לסופ"ש אצל ההורים.
מצחיק אותי שהם לא קולטים שאני לא גרה יותר אצלם אלא באה פעם באיזה 3 חודשים לסופ"ש כבר מעל שנתיים, אבל אחי הגדול שיצא לדירה לפני כמה חודשים (שאני ארגנתי לו ובלעדיי כנראה שהוא עדיין היה נשאר לגור אצל ההורים) הוא שעזב את הבית ואני לא.
כל פעם שאני באה לפה אני מרגישה חוסר הערכה. כשמעריכים אותי זה כשרואים שירדתי במשקל. לא מעריכים אותי על לאן הגעתי בחיים או על הלימודים שלי או על החיים העצמאיים שלי. לעומת זאת, על אחי הגדול מרעיפים אהבה והערכה, בעיקר כי כל ארוחת ערב הוא לא מפסיק לדבר ולזיין בשכל על כמה שהוא מעולה וכולם מעריכים אותו, למרות שכל אחד זר שיוצא לו להיות בשיחה הזו שם לב כמה שהוא מזיין את השכל ולא דובר אמת, אבל ההתלהבות של ההורים שלי מלהיבה אותו להמשיך. ואני לא רוצה להיות ככה, אני לא רוצה להגיע ולספר להם על הדברים הטובים שעשיתי כי אני לא בנאדם שמחפש הערכה ככה. אני מצפה מהם שהם יעריכו אותי גם בלי שאני באה ותוקעת להם את זה בפנים ומזיינת להם את השכל ארוחת ערב שלמה.
אז כל הפוסטים שאני כותבת נגועים במלנכוליות כי זה כשאני פה, אצל ההורים, ומרגישה חסרת ערך וחסרת מעש.
ואז הם מתפלאים למה אני בקושי באה.
אני מעדיפה להיות בעיר הגדולה, בעיר בה אנשים מעריכים אותך על המצב בו אתה נמצא ולא לפי הסיפורים שאתה מזיין את השכל ארוחה שלמה.
אני מעדיפה להיות איתו, שמעריך אותי בלי הפסקה ונותן לי כל הזמן את התחושה שאני טובה, שאני שווה, שהשגתי דברים בחיים שלי. שמעריך את הקניות בשוק מוקדם בבוקר ואת ההשקעה בבית ואת ההשקעה בלימודים ובעבודה ומחייך אליי ואומר שאני תותחית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
yellow and me