"הצבי ישראל, על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים?"
ב-12 ביולי, 2006 נפתחה מלחמת לבנון השנייה. פעולת הסחה בדמות ירי קטיושות על ישובי הצפון הובילה לירי נ"ט על האמר צבאי. בהאמר ישבו אודי ואלדד. חמשת החיילים נהרגו מהירי. שניים נלקחו על ידי החיזבאללה. טנק שטס אחריהם עלה באוויר והושמד כליל - עוד ארבעה חיילים הלכו לעולמם ובקרב החילוץ להגנה על הגופות נהרג חייל נוסף. בהמשך נהרגו 44 אזרחים, עוד 119 חיילים ו-300 אלף אנשים יהפכו לפליטים במדינתם.
"אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלון, פן תשמחנה בנות פלישתים, פן תעלזנה בנות הערלים"
אך בכל זאת אודי ואלדד הם האסוציאציה הראשונה שעולה כשמדברים על המלחמה ההיא.
ההבדל בינם לבין ההרוגים האחרים הוא שעליהם לא ידענו.
"הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות. כי שם נגעל מגן גיבורים, מגן שאול, בלי משיח בשמן"
מדינה שלמה הלכה אחר קרנית.
הלכנו אחריה לכיכר, צפינו בה בטלוויזיה, נסענו איתה לביקור אחמדינג'אד באו"ם.
והיום הזה, הכל כך עצוב, השארנו אותה לבד. נתנו לה קצת לבד.
"מדם חללים, מחלב גיבורים, קשת יהונתן, לא נשוג אחור. וחרב שאול לא תשוב ריקם"
המשפחות והחברים הפתיעו אותי, לא בכיינות - רק חוסן
לא יבבות - רק כוח נפשי.
לא שוכחים שיש לנו עוד אחד בצד הלא הנכון (גלעד שמו), לא שוכחים שאנחנו עם חזק, חסין!
"שאול ויהונתן, הנאהבים והנעימים בחייהם, ובמותם לא נפרדו. מנשרים קלו, מאריות גברו"
אני מצדיע לך קרנית, ומסכים איתך שהיית מעדיפה להישאר אלמונית. כשם שחיים אברהם היה מעדיף להיות אלמוני כשם שתמי ארד הייתה מעדיפה.
מפה נותר רק להסתכל קדימה - יש לנו עוד בחור שצריך להחזיר. ואחר כך נספור לאחור למלחמה הבאה.
"בנות ישראל, אל שאול בכינה. המלבשכם שני עם-עדנים, המעלה עדי זהב, על לבושכן.
איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה, יהונתן, על במותיך חלל"
חבר טוב שלי סיפר לי לפני שנתיים, כשהוקפצנו מהבית היישר למלחמה, שהוא לא האמין שזה קורה לו
"סבא שלי", הוא אמר, "סיפר לי שהוא חווה מלחמה"
"אבא שלי", הוא הוסיף, "גם כן חווה מלחמה"
"מי היה מאמין שגם אני אצטרך להיות בזוועה הזאת"
"לדעתי גם הבן שלך עוד יחווה מלחמה", אמרתי לו בעצב מהול בפטריוטיות.
"צר לי עליך, אחי יהונתן, נעמת לי מאוד. נפלאתה אהבתך לי, מאהבת נשים.
איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה" (קינת דוד על יהונתן שנהרג בקרב מול העמלק, שמואל ב' פרק א')
בבלוג זה
בכל הבלוגים
