איזה באסה, אני מאוהב

מוקדש ל.. אתה יודע מי

אני זאב בודד

מאז שאני זוכר את עצמי אני איש של חברה

אבל אוהב יותר את השקט, את עצמי

אני אוהב לצאת, אני אוהב להכיר אנשים, אבל זה לא משתווה לאהבה שלי לשקט, ללבד

בבית ספר הייתי יור מועצת תלמידים, תמיד היו סביבי אנשים, תמיד השתדלתי לבלוט - אבל הכי אהבתי לחזור הביתה ולגלות שהוא ריק

בצבא הייתי בולט מאוד, מתנדב, עושה, פועל, קופץ על כל משימה - אבל העבודה שהכי אהבתי הייתה בחמ"ל, לשבת לבד, עם עצמי והקשר.

כשהיינו באימונים תמיד הייתי הולך לישון אחרון, השקט הזה שאפשר להסתובב בבסיס לבד, עם עוד חבר, עם הפלאפון היה פשוט מקסים אותי.

ועכשיו, באזרחות, שמתי לב שזה ממשיך.

לעיתים בעבודה כשאני מסיים אחרון, אני ממש אוהב את הדקות האחרונות, כשאני יושב לבד, בשקט המופתי הזה.

זה סוג של ניגוד לחיים המוחצנים שלי כיוון שאני הבן אדם הכי רועש שאני מכיר, אני צועק, אני שם מוזיקה בפול ווליום, אבל השקט אוי איזה שקט.

אני אפילו לא יכול לתאר לכם את זה בכתיבה. השקט הזה מדהים, כל כך מדהים שאין לי אפשרות לתאר את זה.

ועכשיו נכנס אספקט נוסף לסיפור, האם בתת מודע העפתי מעליי את רוב החברים שלי? כי אני מעדיף להיות בודד למרות שאני בן אדם חברתי מאוד?

האם יש לזה קשר לכך שאין לי חברה כבר מלא זמן?

הייתכן?

ימים יגידו...

שבוע טוב,

אניייייייייייי...