אדום

אני בכיתה י'א.

מנגנת בגיטרה.

וגם על חשמלית.

נוסעת לפולין.

מהבית ספר.

כנראה מנגנת שפולין,

על גיטרה קלאסית.

הולכת לבית ספר,

כי אין ברירה.

צוחקת הרבה.

שומעת מוזיקה.

המון מוזיקה.

ישנה הרבה.

יש גם ט'טניקים בבית ספר,

אבל מי מסתכל עליהם בכלל?

חוץ מאת את אלה שמכירים לא מתחייסים לאף אחד.

יכול להיות שאני אפילו אבוא עם הגיטרה לבית ספר,

כדי לעשות חזרות. לפולין.

אולי אני אפילו אנגן את 'יומן מסע'.

בית ספר, בעיקר לשטויות.

סקס, שטויות ורוקנרול.

אומר למישהו משהו?

עכשיו תורי!

עכשיו זאת אני.

שמנגנת.

שטסה.

שעושה שטויות.

שלא מסתכלת על קטנים יותר,

רק אלה שאני מכירה.

שמוצאת את המקום בשכבה שלה.

שמתחברת למוזיקה.

פעם זה פעם.

עכשיו זה תורי.

ותור האחרים לעשות משהו אחר,

שיום אחד יגיע גם תורי לעשות את מה שהם עושים.

בסך הכל נולדתי שנה וחצי בערך אחריהם.

גם תורי יגיע.

וגם לי תהייה הזדמנות.

מידי פעם זה קורה לי, שאני נזכרת במשהו, מהתקופה ההיא.

תקופה ההיא, זה נשמע רחוק. אבל זה מאוד קרוב.

זה קורה שאני נזכרת, ופתאום הכל עובר לי בראש, ואני מחייכת לעצמי, כי רק אני מבינה.

נזכרת בהכל. מתמלאת בהרגשה טובה.

זה דווקא קורה לי דיי הרבה.

כל פעם בדרך אחרת.

אני נזכרת ב..

מה שאני אמרתי,

מה שהוא אמר,

מה אמרנו.

מה שהוא עשה,

מה שאני עשיתי,

מה שעשינו...

לאן הלכתי,

לאן הוא הלך,

לאן הלכנו.

לאן נסענו.

לאן הוא הסיע אותי.

על מה צחקנו,

למה הוא צחק,

למה אני צחקתי.

למה הוא חייך,

למה הוא חייך אליי.

למה חייכנו.

למה אני חייכתי.

איך הרגשתי.

איפה הייתי.

איפה הוא היה.

מה חשבתי.

איך הרגשנו.

מה עשינו...

ואז, אני מחייכת לעצמי.

כי זכרונות זה הדבר הכי טוב שיש לי.

וממנו יש לי הרבה, המון!

מכל הקטעים האלה.

מכל רגע.

מכל מצב.

מכל שניה.

וואו, לפעמים עוד קשה לי להאמין על זה.

ומידי פעם אני מקבלת 'הארה', ואז נופל לי האסימון ומזכיר לי, כן, זה קרה.

זה קרה.

זה אמיתי לגמרי.

3>