אדום

פעם שהייתי קטנה, כל פעם שהייתי צריכה לבקש משאלה, ביקשתי שאני אלחץ על הפופיק, וכל מה שאני ארצה יתגשם.

עם השנים, בניתי לי עולם משל עצמי. שהוא לא אטום לשאר העולם, אבל הוא בכל זאת עולם שלי, ורק שלי.

בו הכל יכול לקרות.

בו הכל יכול להתגשם.

גם החלומות הכי גדולים.

עם הזמן, הגבולות של בין מציאות לדמיון, שבין מציאות לחלום החלו להיטשטש.

פתאום חלומות נראים מציאותיים.

משהו שחלמתי, נראה כל כך אמיתי.

חלום של פעם מתגשם.

משהו שרק דמיינתי, מקבל נפח, מקבל חיים, ומתגשם.

מחשבות שחשבתי, פורצות החוצה.

רגשות שהרגשתי, מציפים אותי, ואחרים.

והכל מתערבב אחד בשני.

וזה נותן לי ביטחון, כוח, אמונה.

והגבולות דיי נעלמים. אבל עדיין נשאר משהו מציאותי, אבל מצד שני משהו חולמני ודמיוני.

יש לי כל כך הרבה דברים בראש.

שהם רק חלומות ודברים שלי עם עצמי שאני חושבת ומדמיינת, אבל הכל כבר נראה כל כך אמיתי, שאני אפילו מאמינה לזה!

ככה לאט לאט בניתי לי עולם. של דמיון, של חלומות, עם טאצ' מציאותי.

אני חולמנית. וזה טוב.

ולפעמים הדמיון שלי עוזר לי לברוח, ומציל אותי.

בסך הכל, טוב לי ככה.

טוב לי עם מי שאני.

טוב לי עם המשפחה שלי, שאני הכי אוהבת אותם בעולם.

טוב לי עם הפועל.

טוב לי עם החלטות וצעדים שעשיתי.

דיי נחמד לי עם מה שקורה איתי. מה שקורה מסביבי, אנשים אחרים, זאת כבר לא אחריותי.

בסך הכל,

הכל מסתכם במילה אחת, גורל.

"יש שעות למשל בין ערביים
יש רגעים למשל הטובים
יש בני זונות
פוליטיקאים וגנבים
יש מקומות למשל ששכחתי
למרות שהייתי בהם
יש הבטחות למשל שהבטחתי
ולא אקיים

מה לחשוב למשל בין הערביים
מה לשיר לך אהובתי
לוקח ת'גיטרה ומנגן לך דרך הידיים
את נישמתי

יש שעות למשל בין ערביים
יש בקרים שהערת אותי בנשיקות
יש זכרון אחד מתוך איזה קיץ
די רחוק
איך רצתי פעם בין ערביים
אחרייך כמו פרחחים
טוב, אהבה ראשונה בחיים, לא שוכחים.


יש שעות למשל בין ערביים
יש סמים שנותנים להמונים
יש מקומות למשל כמו בית שחוזרים.
יש מקומות בהם היינו שנתיים,
יש מקומות שנשארנו דקות,
יש חלומות שחלמתי עליך ולא אזכור."

החלטתי לסגור את הבלוג.

לפחות לבנתיים.

אני לא סוגרת אותו לגמרי, כי זה יותר מידי קשה.

אבל אני לא אכתוב בו יותר. לפחות לעכשיו.

נכון שזה היה מקום התפרקות מצויין, אבל להתפרק אני יכולה גם במקומות אחרים, עכשיו אני כבר לא רואה שום סיבה לשיתוף הזה, שבלספר פה.

הבלוג הזה, בעצם, זה גיל ההתבגרות שלי. אהבות, מחשבות, פעילויות, שירים, תמונות. הכל.

ובעצם הסגירה שלו, אני סוגרת עוד כמה דברים. תקופות, אנשים, שמות.

אף פעם אני לא אשכח שום דבר מפה, אתם יכולים להיות בטוחים.

וזה שסוגרים משהו זה לא אומר שהוא לא ימשיך ללוות אותך.

מלווה לזה כמה הבנות שעולות מעצם ההתבגרות שלי.

שום דבר לא הולך לאיבוד.

בלי עבר אין הווה, ואין עתיד. ככה זה הולך.

אז, זהו.

תעריכו את החיים, את כל מה שיש לכם.

וכל יום תגידו תודה.