אדום

היה טוב לשמוע ממך.

התגעגעתי...

לרגע זה היה כאילו בכלל לא הלכת.

אבל המציאות היא מה שקורה ועם זה צריך להתמודד.

אפילו הפעם שאמרת לי שתבוא כבר לא התרגשתי, כי ידעתי שזה לא יקרה. למרות שהכוונה היתה טובה, אני כבר מכירה אותך.

לא נורא.

היום זה 20 שבועות. זה נשמע קצת.

אבל זה כבר נראה כל כך רחוק.

"רוצה שאספר לו על אופי הביקור
"אני בא מאהבה", אני עונה  "

3>

למה זה ככה, שתמיד אחרי שמשלימים עם דברים, הכל מתהפך?

בנתיים שום דבר מיוחד.

מחר יש מתכונת במתטמטיקה.

אתמול היתה יומולדת לליז מושיקו ודניאל.

לפני כמה זמן גם היינו ב'מה קשור' מהמגמה, היה דווקא נחמד מאוד.

הוספתי גם אורגנית לחדר.

הפועל ירושלים תהייה נגד הפועל חולון בחצי גמר. הולך להיות פיצוץ. תרתי משמע.

מעבר למשחק שהולך להיות, ומי ינצח, הפעם יש לזה גם משהו אישי.

אני מאוד מקווה שנעבור אותם, ושהמשחק יעבור בשלום, זה הכי חשוב. כי המשחק הזה הוא סכנת חיים!

השבוע שהיה היה לא ממש טוב. כמעט כל ערב הלכתי לישון בלי מצב רוח וגם דיי קמתי ככה.

מזל שיש את המסגרת של בית ספר (ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה!!!) אבל זה מה שהציל אותי בימים האלה.

אם לא הייתי הולכת לבית ספר בימים האלה הייתי פשוט משתגעת ממחשבות.

מנסה לעשות מה שנכון, מה שמרגיש לי נכון בכל אופן, מקווה שזה הדבר הנכון באמת. ושהכל יהיה בסדר.

מעיין, כל פעם מחדש אני לא מאמינה לעצמי עד כמה אני אוהבת את הילדה הזאת. היא פשוט מדהימה!

שיהיה שבוע טוב.

תגידי לו שזה נגמר,
תגידי לו שאת עוזבת.
תאמרי לו שהלב אמר,
שכבר הגיעה השלכת.
למרות שהוא אוהב אותך,
תגידי לו שלא יבטח,
את לא עוזבת בגללו,
זה בגללך, תגידי לו.

תגידי לו שבלילות
יותר מדי את לא נרדמת,
ואז, במקום המציאות
תגידי לו שאת חולמת.
למרות שטוב שהוא נמצא,
תגידי לו שאת רוצה,
לדעת להגיד לו לא,
זה בגללך, תגידי לו.

ואת שוב רואה שזה לא פשוט
להקשיב למחשבות שלך,
את אולי טועה,
ואולי הוא לא יסלח,
תגידי לו שלא יחשוב שאת מלאך.

זה יצא, במקום הכי לא טוב עולם.

אני כל כך מצטערת שזה יצא שם. באמת.

אבל באמת שלא הצלחתי להגיד לו את זה בשום מקום אחר. פשוט לא יכלתי, לא הצלחתי.

אני מצטערת...

אבל זה הדבר הנכון.

הוא כל כך נעלב...

אוף

למה זה צריך להיגמר ככה?

כי הפעם זה באמת נגמר.

זה מה שרציתי, בערך, אבל לא ככה.

אני עדיין קצת ילדה, הוא יודע את זה, ומבין. אבל אני צריכה את זה, לאט, לאט, לאט.

בקצב שלי, בזמן שלי.

ואולי אם הוא לא היה עוזב ככה, אז, אחרי היום ההוא. הכל היה שונה.

אבל זה כבר קרה, ולא עושים דברים כאלה, והוא יודע את זה טוב מאוד.

כנראה שבגלל זה אני לא יכולה לסמוך עליו יותר או משהו כזה. אבד לי.

אני עדיין ילדה, עדיין יש בי תמימות. ואני מפחדת על הלב שלי. ככה זה.

אבל אני מצטערת שזה יצא ככה. התקשרתי אליו. הוא אמר שאני אסגור את הנושא, ושהוא עסוק.

הוא בכלל לא רצה לדבר איתי.

בצדק כנראה.

"לפני שהכרתי אותך לא האמנתי ש.... ו... יכולים לחיות בשלום ... אחרי זה הוכחת לי שכן ... אבל עכשיו העולם הוכיח לי שלא ... בהצלחה ..."

אוף

לכי ילדה אהובה אל חופים רחוקים אל חלומות אחרים יש עוד דרכים שאותן לא עברו מעולם לכי לשם קחי לך ילדה אהובה את תרמיל האתמול יש בו כמעט את הכל לכי ילדה אהובה, כי עוד לא מאוחר אל המחר אל תכעסי אהובה, אם נתנו לך לחשוב אין כאן מקום לאהוב פעם היה זה חלום שאליו מגיעים ממקומות אחרים ואני כבר עייפתי מאד על שנים אבודות לא אבכה עוד כשביקשתי למצוא את הסוד זה שגם לך מחכה לכי ילדה אהובה אל חופים רחוקים  אל חלומות אחרים יש עוד דרכים נסתרות להגיע דרכן לכי איתן

אני חייבת להוריד פרופיל, בכל המובנים.

בהכל.

אין ברירה.

"בגיטרה מזייפת, היא קוראת לה החיים..."

מצטערת...

אני בכיתה י'א.

מנגנת בגיטרה.

וגם על חשמלית.

נוסעת לפולין.

מהבית ספר.

כנראה מנגנת שפולין,

על גיטרה קלאסית.

הולכת לבית ספר,

כי אין ברירה.

צוחקת הרבה.

שומעת מוזיקה.

המון מוזיקה.

ישנה הרבה.

יש גם ט'טניקים בבית ספר,

אבל מי מסתכל עליהם בכלל?

חוץ מאת את אלה שמכירים לא מתחייסים לאף אחד.

יכול להיות שאני אפילו אבוא עם הגיטרה לבית ספר,

כדי לעשות חזרות. לפולין.

אולי אני אפילו אנגן את 'יומן מסע'.

בית ספר, בעיקר לשטויות.

סקס, שטויות ורוקנרול.

אומר למישהו משהו?

עכשיו תורי!

עכשיו זאת אני.

שמנגנת.

שטסה.

שעושה שטויות.

שלא מסתכלת על קטנים יותר,

רק אלה שאני מכירה.

שמוצאת את המקום בשכבה שלה.

שמתחברת למוזיקה.

פעם זה פעם.

עכשיו זה תורי.

ותור האחרים לעשות משהו אחר,

שיום אחד יגיע גם תורי לעשות את מה שהם עושים.

בסך הכל נולדתי שנה וחצי בערך אחריהם.

גם תורי יגיע.

וגם לי תהייה הזדמנות.

מידי פעם זה קורה לי, שאני נזכרת במשהו, מהתקופה ההיא.

תקופה ההיא, זה נשמע רחוק. אבל זה מאוד קרוב.

זה קורה שאני נזכרת, ופתאום הכל עובר לי בראש, ואני מחייכת לעצמי, כי רק אני מבינה.

נזכרת בהכל. מתמלאת בהרגשה טובה.

זה דווקא קורה לי דיי הרבה.

כל פעם בדרך אחרת.

אני נזכרת ב..

מה שאני אמרתי,

מה שהוא אמר,

מה אמרנו.

מה שהוא עשה,

מה שאני עשיתי,

מה שעשינו...

לאן הלכתי,

לאן הוא הלך,

לאן הלכנו.

לאן נסענו.

לאן הוא הסיע אותי.

על מה צחקנו,

למה הוא צחק,

למה אני צחקתי.

למה הוא חייך,

למה הוא חייך אליי.

למה חייכנו.

למה אני חייכתי.

איך הרגשתי.

איפה הייתי.

איפה הוא היה.

מה חשבתי.

איך הרגשנו.

מה עשינו...

ואז, אני מחייכת לעצמי.

כי זכרונות זה הדבר הכי טוב שיש לי.

וממנו יש לי הרבה, המון!

מכל הקטעים האלה.

מכל רגע.

מכל מצב.

מכל שניה.

וואו, לפעמים עוד קשה לי להאמין על זה.

ומידי פעם אני מקבלת 'הארה', ואז נופל לי האסימון ומזכיר לי, כן, זה קרה.

זה קרה.

זה אמיתי לגמרי.

3>