מחר זה נגמר, אחרי חודשיים וחצי של חוסר חיים וחרישה, מחר הפסיכומטרי.

כבר מעכשיו יש לי בחילה, אני לא יודעת מה זה, בביה"ס בחיים לא התרגשתי לפני מבחן, כנראה שאז לא קלטתי כמה זה חשוב וכמה זה יכול להשפיע על העתיד שלי ועל הסיכויים שלי להתקבל ללימודים שאני רוצה.

בימים אלו אני מסתובבת מבולבלת מהחיים, ממה הם רוצים ממני, לאן אני אמורה ללכת, והאם הסימנים שאני מקבלת הם באמת סימנים או שאני מפרשת אותם כסימנים כי אני מבלובלת.

הציעו לי לרכז ביקנעם, כשהייתי תיכוניסטית, זה כל מה שרציתי לעשות, זה היה הדבר האחד שהייתי בטוחה שאני הולכת לעשות בתור אדם בוגר, אבל ככל שהחיים שלי התקדמו התוכניות שלי השתנו, ועכשיו.. זה לא אפשרי שאני ארכז, כי זה לא מסתדר לי עם החיים. השאלה היא אם העולם שולח לי מסר ואומר לי שאני לא צריכה למהר עם התוכניות שלי, עם הרצון שלי ללמוד בבן גוריון שנה הבאה אחרי טיול בדרום אמריקה, שאומר לי שיש זמן, למרות שכל שאר העולם מעביר מדיי יום מסר שהחיים קצרים. האם אני באמת צריכה לקחת אוויר ולדחות? או מצד שני, אולי הוא בעצם מראה לי שהתקדמתי.. שהשתנתי, שאני כבר לא אותה ילדה בת 16 שכל מה שהיא רוצה לעשות בחיים האלה זה צופים, עם כל כמה שצופים זה פחות או יותר כל מה שאני, שזה מה שמגדיר אותי בצורה הכי טובה, כל אדם חדש שמכיר אותי בסופו של דבר, גם אם אני לא אומרת, מגדיר אותי כצופיפניקית. וזה באמת מי שאני, השאלה היא אם זה מה שאני צריכה לעשות.

ת'אמת, שבא לי.. אבל לא בא לי לדחות את הלימודים וזה לא הולך יחד. נראה לי שאני אדבוק בתוכנית שלי ופשוט אדריך שכבה בדימונה בזמן שאני אלמד. זה לא הכל, אבל זה גם לא כלום.

אוף, כ"כ בא לי כבר להגיע לינואר ולטוס ולהפסיק לחשוב על כל העתיד והחיים הבוגרים, הגעתי למסקנה שחיים בוגרים זה מבאס, זה מלא דאגות וסידורים וחרא!

רוצה לחזור לגיל 16!