שיט, אני כותבת בלוג

קיבלתי כ"מ.

אבל אין לי כוח לצאת לקורס קצינים בכלל. נשמע כמו כאב ראש מזעזע. לישון עם עוד אנשים בחדר. לראות אותם כל היום. לחזור הבייתה פעם בשבועיים. להיות נחמדה לכולם כדי לעבור סוציומטרי. מזל שהכ"מ הגיע קצת באיחור אחרת המפקדת שלי היית דוחפת אותי לרשימה למחזור הקרוב.

גם הספקתי בינתיים ללכת לקורס הדרכה בטכני בחיפה, קורס כנפות, שבו הצלחתי להתגבר על פחד הבמה העתיק שלי - ולא רק זה: סיימתי כמצטיינת הקורס. הפחד היה מחסום וברגע שעברתי אותו האישיות הצבעונית הפלמבוינט שלי פרצה החוצה והציגה מחזה תיאטרלי כמו שרק יוספה יכולה.

זה אמנם קורס הדרכה קצר וחביב, אבל הרגשתי ניצוץ של גאווה שלא הרגשתי כדוגמתו אפילו כשסיימתי את הGMAT בהצלחה. לכבוש פחדים זה אדיר - תנסו מתישהו.

נחמד לי במשרד, מה יכול כבר להיות. 4 נשים חביבות מכורות לנס קפה עם חלב מוקצף שרק מחפשות תירוץ לקנות מתנות ולצאת למסעדה לחגוג איזה אירוע פחות-חשיבות. המפקדת שלי מקסימה. אישה יוצאת מן הכלל שלא רואים רבות כדוגמתה. מסוג הנשים שאפילו אבא שלי היה מעריך מאוד. יש מה ללמוד במשרד הזה חוץ מPresent simple.

בעניין הpresent simple - אני לומדת את כל מה שנמנעתי מללמוד בתיכון. גיליתי שמצב הנוער היום מדאיג אותי מאוד. נחמד שאכפת לי ממשהו.

גם היה לי בולבול איזו תקופה, 3 חודשים - שיא בשבילי בשלוש השנים האחרונות. קיבלתי תחושה חמימה וביתית עד שחזרה לי התחושה הרגילה שצורחת "עזבו אותי".

אין לי מקום לאף אחד. כנראה שאף פעם לא ממש היה לי. אפילו כשרדפתי אחרי אנשים כדי לשמר מערכות יחסים רופפות... זה עסק רק בי. ברגע שהבנתי שאף אחד לא מתכוון לכרכר סביבי - כאן הסתיים העניין שלי בבני אדם. כאן התחלתי לזרוק אנשים לעזאזל. עכשיו אני צריכה שקט.

יש לי חשק לצאת - אבל אין אף אחד שמתחשק לי לצאת איתו.

יש לי חשק להתאהב - אבל המחשבה מעוררת בי סלידה. אין סיכוי שגבר יציק לי עכשיו באופן תדיר כל כך.

ועדיין בודד לי עכשיו.

הייתי בבית בגימלים קצת. כלומר, יום ד' אחד. יום ג' אחד כי הרופא הטיפש החליט שזה מספיק למישהי עם 38 מעלות חום. ויום חופש אחד כי פשוט לא היה לי כוח ללכת למרפאה להוציא עוד ג'.

היה כיף בבית, לפעמים אני מסתכלת על אחותי שלוקחת לה איזה יום חופש יזום מהלימודים ונצבט לי הלב, כי אני לא יכולה לעשות כזה דבר. ולי לא יהיה יותר חופש גדול.

אבל אני בסדר. נחמד לי במשרד.

בקרוב אני אתחיל ללמד באופן סדיר.

ויהיה נחמד.

גם אם זה לא מקדם אותי לשום מקום. אין צורך לרוץ לשום מקום. אני בכלל לא רוצה כלום. לא מעסיק אותי כבר מה יהיה עוד 3 שנים. לא מעסיק אותי גם מה יקרה בעוד שבוע.

וגם כיף לי לבד. כיף לי ביחד. כיף לי גם להיות עצובה.

ואני כבר מזמן מזמן לא שם. בחור השחור של נובמבר אשתקד.

מי היה מאמין בכלל שאני אדבר ככה היום.

אני כבר לא מגדירה את עצמי בתור שום דבר.אני כבר לא חושבת שמי שמעדיף להשתחרר בדרך לא דרך משירות קבע הוא מפלצת חתרנית עוכרת ישראל. אני כבר לא חושבת שאני רק ישראלית וימנית ודתיה. אני כל מיני דברים. וזה לא זה. זה לא חשוב אם אני זה או לא. אני גם לא משהו אחר. גם בכלל לא אכפת לי להיות חסרת אפיליאיישן.לא אכפת לי לשנות את העולם או לשנות את הצבא או לפתח קשרים עם כל מיני אנשים כדי להתקדם בעתיד ויש סביבי כל כך הרבה אנשים שכדי לגזור ולשמור. אבל בכלל לא אכפת לי מכלום. זה אולי נשמע דווקא דיכאוני, לא חי, לא בועט, לא מרגיש. זה אולי נראה כאילו ויתרתי עוד לפני שהתחלתי ברגע שנתקלתי במהמורה הראשונה בדרך.

                                                                                                                                                                                                                                 אבל זה בדיוק ההפך. התחלתי לחיות כשהכל נשבר.

maybe we could make it alright

we could make it better sometime

maybe we could make it happen baby

we could keep trying

but things will never change

so i don't look back

still i'm dying with every step i take

but i don't look back

just a little bit better

good enough to waste some time