עצוב לי, אני לפני שנייה הרגשתי סופסוף ואולי בפעם הראשונה בחיים שלי, שאני שלמה עם עצמי, שאני אוהבת הכל בעצמי
לא רציתי שזה יגמר . אבל מתישהו זה צריך הרי לקרות, לא?
והינה זה קרה, בזכותכם,
כל פעם שאני מדברת איתכם יורד לי המצברוח, נהיה לי חרא
אני לא כמוכם .
אני לא רוצה לתת לכם ת'הרגשה הזאת אבל אתם נותנים לי להרגיש שזה מה שאני עושה
וזה מבאס אותי כ"כ . אתם מבאסים אותי .
אי כניראה צריכה ללמוד לחיות בלעדיכם. למרות שאתם הכל בשבילי ואני כ"כ אוהבת אותכם,
כל הזמן יש לי ת'הרגשה הזאת לידכם, כשאני איתכם
וזה לא נעים
אתם גורמים לי להרגיש פחות ממה שאני, ואני יודעת, בתוך תוכי, אני יכולה לתת מעצמי המון, באמת שהמון
אבל אתם כל פעם מורידים ממני עוד ועוד
כשניפרד, כי מתישהו זה יקרה [לצערי] אני מקווה שכל מה שגרמתם לי להרגיש, יעלם ואני יתחיל מחדש
שהאופי האמיתי שלי יצא ואני יהיה מי שאני באמת, שאני לא אצטרך לחשוב 10 פעמים לפני שאני מוציאה מילה מפה
ושכל מה שאני יגיד או אעשה , שלא יפתחו עלי כאלה עיניים כמו שאתם עושים לי. להפך, שיאהבו את זה ושירצו שזה יקרה שוב
ולמרות הכל אני עדיין נורא מפחדת ממה שהולך לקרות , אחרי שניפרד .
עריכה:
קראתי את זה וזה ניראה כאילו אני מדברת אליכם, על ישרא, אבל לא, אני מדברת על החברים שלי, אלה שאני חייה איתם,
אלה שאני בינתיים כלום בלעדיהם :/
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
™. A I V V E Y
