"ירח אדיר צובע עצמו בכתום ושובה בו עוד אדם נאבד המחפש עצמו הרחק מביתו".
אלו הם חייו ואני רק פרט שולי בהם.
אנחנו שוכבים על סמרטוטים על הרצפה ולבסוף שוברים את השתיקה.
"את יודעת כמה אני אוהב אותך?" הוא אומר לי לאחר ירידת ההשפעה ההזויה
"כמה?" אני שואלת בתמימות
"את לא יכולה לתאר לעצמך כמה".
החיים שלו צרים כחיי נמלה.
הוא חושב שחייו הם הרפתקאות נועזות, ואני בכאילו המלכה הנעדרת השבה אל כיסאה.
"נסיך שלי, נסיך שלי יקר..." אני לוחשת
"הירח לא יוכל לשמור עליך עוד, אם תקבר כל כך עמוק באדמה".
החיים עשו בנו מעשים שיזכרו לעולם.
סמים, אלכוהול ואיבוד חושים.
איבוד חושים בעיקר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
