זה משו שאני באמת צריכה.

לא יודעת למה..אבל זה באמת מה שאני צריכה.

אולי זאת אחת הסיבות שאני נישערתי היום בבית,וגם ארתור שביקש ממני.

נימאס כבר לחפש מה לעשות אם לא הולכים למועדון או פאב...

רק לפני שעה חזרתי הביתה מהבית חולים,הייתי שם מהבוקר..

אחותי מאושפזרת שם כבר איזה שבוע...

ואני רק כל הזמן חושבת וחושבת כ"כ הרבה מחשבות עוברות עצלי..

שאין לי מושג פשוט מאיפה הם באים ולאן הם הולכים...ובכלל מה הם רוצים להגיד..

מה שכן זה שמכל המחשבות האלה הבנתי דבר אחד.

אני לא רוצה להיפרד ממנו,וכל המחשבות האלא שעברו עצלי על זה שנימאס,רוצה שינוי

ששום דבר לא מיתחדש וזה שהוא לא עוזר לי ובעצם רק סוגר אותי עייף אותי.

אחרי הרבה מחשבה,וזיכרונות ובעיקר מה שקרה בסמאש..אם באמת לא היה אכפת לי

אני לא היתי מדברת איתו,ולא היה אכפת לי שהוא עזב אז...אבל כן הלכתי אחריו וכן היה אכפת לי.

אני יודעת רק שאני אוהבת אותו,שמה שהוא גורם לי להרגיש אפחד לא גרם,המערכת הזאת כ"כ שונה ומשונה...

עברה כ"כ הרבה...ובכל זאת איכשו אנחנו עדיין ביחד והכי טוב לנו,והכי כיף לנו...ואנחנו הכי נהנים ביחד,

כנראה זה אומר המון.

יש כ"כ הרבה חומר לימודי ללמוד,דברים להגיש...מתכונות ובגרויות....ואז סוף שנה...כ"כ המון לחץ נפל עלי בבום ז"א

רק עכשיו קלטתי באיזה לחץ מטורף אני נימצאת וכמה שאין לי זמן בשיט...

אבל בסדר,אני בטוחה שאני אעבור את כל זה...הבנתי גם שהעבר הוא העבר...וטוב שכך.

אני חייה בהווה אם בנאדם שאוהב אותי ודואג לי...אני לא חושבת שמישו באמת דאג לי ככה אי פעם.

ובעתיד שאני רואה בהווה הכל ניראה כמעט טוב,בלי שטויות ובלי טעויות...ובלי יסורי מצפון על דברים שעשיתי או לא.

עתיד שקט ושליו,בלי דעגות...רק אם אושר וחיוך גדול שעושה לי טוב.