השבוע האחרון לפני הבצפר,אני כ"כ שמחה!

אני גם אגיד למה,מכייון שעוברת עלי תקופה קשה ומזעזעת,וכל דבר שרק ישכיח ממני את הכל יעשה לי טוב.

אני כ"כ לבד,וכ"כ רע לי...פשוט לא להאמין למה הבנאדם הזה גורם לי ואני עדיין איתו.

אני אמרתי לעצמי שאם הזמן אני אתחיל לעט לעט להפחית את האהבה שלי עליו,ושאם הזמן אני אפסיק לאהוב אותו

השאלה היא אם זה באמת מה שאני רוצה.

אני כ"כ שמחה שמצד אחד פגשתי אותו,היה לנו כ"כ טוב אבל זהו הטוב הזה נגמר וכנראה הוא לא יחזור שוב אף פעם.

ונימאס לי לחיות בפחד שהנה עוטוטו ניפרדים,וזה קשה.

אני רוצה לפגוש מישהו אחר,להפסיק לחשוב עליו כ"כ קשה לי לכתוב את כל זה.

זה בנאדם שאני אוהבת אותו בצורה כ"כ גדולה,אבל אני לא מאושרת איתו,וזה ממזמן ככה.

למה אני לא עוזבת?פשוט מאוד כי אני אוהבת אותו.אני בחיים שלי לא אהבתי מישהו כ"כ וזה קשה.

מצד אחד הוא כ"כ אוהב אותי,ואם הוא לא היה אוהב אותי אנחנו לא היינו ביחד.

הקשר הזה כן חשוב לשנינו אבל שנינו יודעים שהוא לא בסדר,ושנינו שותקים.

לדבר?אין על מה דיברנו על הכל ואם כל משבר חדש שהיה יום אחרי יום אנחנו המשכנו ונלחמנו בזה ועדיין היינו ביחד.

אבל המעשים גם מהצד שלי וגם מהצד שלו פוגעים כ"כ אחד בשני.

אני את הטעויות שלי עשיתי ולמדתי את הקלח שלי,אבל הוא לא לומד...אני הרי מכירה אותו

ולפעמים נידמה לי שהוא עושה את זה בכוונה כי הוא יודע שזה מכעיב לי והוא רוצה שאני אעזוב לבד.

אבל צד שני אני יודעת שאם הוא היה רוצה לעזוב הוא היה קם והולך,לא היה מסתיר את זה.

אני להפך לא יכולה לקום וללכת,הוא חשוב לי אבל בזמן האחרון אני רק רוצה להתחיל לשים עליו זיו יותר ויותר עד הסוף,ככה שבסוף לא יהיה לי אכפת ממנו לחלוטין ואז יהיה לי יותר קל לעזוב,אני מכעיבה לעצמי אני יודעת אבל כנראה אין בברירה אחרת,אם מישו מאיתנו לא מוכן לקום וללכת סימן שאולי אם כל הכעב עדין נישערו רגשות ואני יודעת שהוא אוהב וכועב לו,אני יודעת כמה כועב לו

ובמיוחד אחרי המעשה שלי,אבל הוא כנראה עדין לא מבין כמה הוא מכעיב לי במעשים שלו שהוא עושה אותם יום אחרי יום

ואני כמו מטומטמת יושבת ומחייכת לכולם ובמיוחד לו כדי שיחשוב שטוב לי אם זה...

אני כבר היסתבכתי בזה מעל הראש ומה שאני רואה בפנים בתוך הנשמה זה בלגן אחד גדול,כמו מבוך שאין יציאה ממנו

ואני רצה ורצה ופשוט לא מוצאת פיתרון אבל ניפגעת יותר ויותר.אולי יבוא היום ושנינו נלבן הכל,אני רק רוצה לטוב נימאס לי לבכות,נימאס לי להרגיש את הכעב הזה.הוא כ"כ שינה אותי ואני לא רוצה כבר את השינוי הזה אני כבר באמת מיצטערת על זה שפגשתי אותו למרות שהוא היה הדבר הכי משמח בשבילי,אבל הדבר המשמח הזה נהפך לבכי וסיוט אחד גדול אם המון כעב.

כשלא טוב לך תקום ותלך ואפחד מאיתנו לא מובן ללכת,אולי שנינו עדיין חושבים שאפשר להציל משו?....

אבל מה שאני בטוחה בו זה שאני אוהבת אותו והוא אוהב אותי,ולמרות כל האדישות קשה לשנינו באותה מידה.