איכשהוא כל פעם כשאני באה לרשום פה אני יוצאת בסוף.

מהסיבה הפשוטה שיש לי כ"כ הרבה מה לספר,אבל אני לא יודעת איך או מאיפה להתחיל לכתוב.

בעיקרון אני כבר לא ניכנסת לפה כמו פעם,עכשיו אני ניכנסת פעם ב חודש-חודשיים סתם כדי לפרוק את מה שיש לי על הלב ככה בחופשי בשבילי ולא בשביל אפחד אחר.

אני פתאום קולטת כמה הדברים יכולים לשתנות וכמה החיים משתנים בכלל.

אני עברתי כל כך הרבה,אני פשוט לא יכולה לתאר את זה במילים.

אני מרגישה שאני היתבגרתי מהר מידי,שאיכשהוא לא ניצלתי את גיל 14 כמו שצריך והנה אוטוטו אני 18.

אני מתחילה מחרותיים י"ב,והנה אשכרה אני מסיימת 12 שנות לימוד.

לשמחתי אין לי שום בעיה בבגרויות הכל עובר,הכל כמו שצריך להיות אני לא מיתלוננת.

אבל הרגש הזה של הלבד הורג אותי לפעמים.

אני לפעמים מרגישה כל כך לבד,שאני לא מבינה מאיפה זה בא בכלל.

אני וארתור חגגנו שנתיים ב7.8 למרות שהכל יצא ההפך ממה שאני קיוויתי,למרות שנהרס לי המצברוח,הרגשתי על הפנים

עדיין יצאנו,היה נחמד..אם כמה דברים לא היו קורים היה לי יותר טוב.למרות שיש לי אותו אני עדיין מרגישה בודדה.

הוא לא לגמרי מבין אותי,הוא לא לגמרי שם כשאני באמת צריכה אותו.

פעם היה לי בנאדם כזה,שבאמת היינו מדברות 24 שעות ביממה לא חשוב מה,הייתי יכולה לבוא עליה בכל זמן ולשפוך פשוט

את מה שיש לי על הלב,אבל כנראה שאני היתי אגואיסטית מידי או ששנינו היתבגרנו מהר מידי.

היתפצלנו ומאז האמת אני מרגישה מן סוג של מחסור,אין ולא פגשתי עוד אנשים כמוהה,באמת שזה היה הקשר אחד

החזקים שיש לי אם חברה,אבל איכשהו גם הוא היתפוגג לו...ומאז אני מרגישה מן מקום ריק כזה בלב כאילו חסר משהו.

אבל עבר כבר די הרבה זמן מאז,ואי אפשר להחזיר את מה שהיה כנראה.

אני הבנתי על עצמי כל כך הרבה דברים,התמודדתי אם כל כך המון דברים לבד והאמת הבנתי כמה חלשה אני באמת.

אני לא חזקה בכלל לא,אני בנאדם חלש שבאמת קל לפגוע בו,ואני בנאדם מאוד רגיש.

ואולי איפשהו בפנים בפנים בתת מודה אני אגואיסטית אבל האמת אני לא השלמתי אם הצד הזה בכלל,כי אני עדיין אומרת שאני לא

למרות שאני סותרת את עצמי.

פעם היו לי חברים,חברות היה כיף לצאת לשבת בשכונה סתם להישתעמם..עכשיו אני לא כזה יוצאת מן הסתם אני לומדת כל השבוע

אחרי זה ישנה כמו איזה דוב חחחח.

יוצאת רק בימי שישי דופקת את הראש,ניכנסת לסטלה טובה,כאילו מן סוג של ל"לברוח" ולא להיתמודד.

הלוואי שארתור היה באמת מבין אותי,הוא בנאדם מקסים ואני כ"כ אוהבת אותו,אבל עדין משו חסר וצריך לעבוד על כמה דברים.

בחיים לא חשבתי שאני ואמה ניהיה חברות טובות אנחנו אשכרה יכולות להיות 24 שעות ביחד,לבלות כל יום חחח ובחיים לא חשבתי שהיא זאת שאני אהיה איתה בקשר.הנה דוגמא לכמה החיים הם בלתי צפויים.

אבל היא בנאדם טוב,ואני באמת שמחה שהכרתי אותה יותר לעומק...בכלל את כולם,כל מי שאני יושבת איתו היום..במיוחד ולאד חח

כמה שאני לא יורדת עליו,וכמה שהוא מטומטם אני מתה על הבנאדם הזה אין אין עליו חחח.

מרגישה כאילו אני התחלתי סוג של חיים חדשים,השערתי את הקטיה שהייתי אי שם בעבר הרחוק,ואני יוצרת אחת חדשה.

אבל מה שהכי בא לי זה לטוס מפה לחו"ל,להיתנתק מכולם להיות אם עצמי במקום שאני אהיה לבד,ולראות איך אני באמת מתמודדת.

אבל אני האמת די מפחדת מזה ומהשינויים שזה יכול לגרום לי.

עוד שבועיים אני הולכת לחתונה של טינה ואסף,ואי בחיים לא חשבתי שאני אהיה בחתונה שלהם,זה כ"כ הזוי...אחרי זה יש ת'חתונה של סברין..מזה כולם מתחתנים סביבי חח..

בקיצור המוח שלי פועל שעות נוספות כדי להבין מה קורה איתי ואיפה אני עומדת עכשיו,כי האמת איפשהו בתוכי אני מרגישה לא שלמה.