אולי תנסי גם כתום?

קראתי את אופה קטנה ומצאתי את המילים שאני שואלת את עצמי בימים פחות טובים - מה השתבש?

איך למרות כל המסע הגדול לאמריקה, להגשמת החלומות ומיצוי הפוטנציאל, יש את הימים האלו שאני מרגישה כלואה באותן תבניות, באותם פחדים, באותן דאגות קיומיות, באותן מריבות, בדיוק כמו אצל ההורים שלי. בדיוק מה שלא רציתי שיהיה אצלי. חשבתי שאני אהיה מבוגרת אחרת. שאנחנו נהיה אחרים. חשבתי שברגע שזיהינו את התבניות, שאני מזהה את שורש הבעיות אצלי, והוא מזהה את שורש הבעיות אצלו, הכל יהיה יותר נקי ופשוט. חשבתי שנוכל לשלוט בזה. אבל אנחנו לא.

אתמול שוב רבנו. אפילו שהריב אחר, פחות קורע, יותר נשלט, עדיין הכאב אותו. עדיין הוא צובע את השמים באפור.

בלילה הוא ישן בעיריה, ליד ההרשמה לבית ספר קיץ של הילדים, כדי להיות ראשון בתור בבוקר, כדי שבטוח הילדים יקבלו מה שהם רוצים. ירד גשם שוטף בלילה. דאגתי לו. נסעתי להביא לו שמיכה וכרית. ראיתי אותו יושב במעיל שלו בתוך שק שינה, במזדרון. איזה אבא מדהים הוא. זה משהו שאני לא הייתי עושה. בבוקר באו מהעיתון של העיירה שלנו וצילמו אותו, אפילו פה זה נדיר שאבא יושב ליד חדר ההרשמה מעשר בערב שלפני כדי לתפוס תור. הוא לא היה שם לבד, כשבאתי באחת בלילה היה שם אבא אחר לידו. ומשתיים בלילה באו עוד אנשים, אבל אף אחד לא ישב שם מעשר.

יש המון אהבה ביננו, תמיד היתה, וכל הזמן היא גדלה. אולי אני לא אמורה להיות מופתעת שאנחנו עדיין רבים לפעמים, שהמריבות עדיין עושות לי חור בלב. שגיא שאל אותי אחרי שרבנו למה אנחנו תמיד רבים. אמרתי לו שאני לא יודעת. אז הוא שאל את ממיע, וגם הוא אמר שהוא לא יודע. שאנחנו לא מצליחים להבין אחד את השני.

זה לא שמשהו השתבש עכשיו. בחודשים האחרונים הקירבה ביננו גדלה, הריבים פחתו, העוצמה שלהם ירדה. אבל עדיין, אנחנו לא מצליחים להמנע מהם לגמרי. זה כמו במישור המקצועי. למרות ההתקדמות, אני עדיין לא שם. יש תמיד את השלבים הבאים, האתגרים הבאים, זה אף פעם לא נגמר, אני אף פעם לא מרגישה בטחון מלא. בשום דבר. הנסיעה הזאת לארץ מלחיצה אותי מאוד. הדו"ח שאני צריכה לכתוב מלחיץ אותי גם. כל הניסויים שהייתי רוצה לעשות לפני הנסיעה, לפני הגשת בקשות העבודה. אני מרגישה שאני כל הזמן מכוונת וזורקת חיצים למטרה. כל הזמן  יש חיצים באויר, המטרה מתקדמת קדימה ואני רצה אחריה. כל הזמן, הילדים שלי גדלים, אני וממיע מתבגרים, ואני לא במקום הנפשי בו הייתי רוצה להיות. העבודה כל הזמן גורמת לי לחיות בעתיד. לכוון קדימה. כשהחיים והאושר הם כאן ועכשיו. בימים כמו אתמול והיום אני מפנטזת על לוותר על המירוץ הזה. איך שהוא להפסיק לרוץ כל הזמן, ולהתחיל לחיות יותר. אבל איך לעשות את זה?

שוב פוסט בלי תשובות. יותר נכון לי רק לשאול עכשיו.