אולי תנסי גם כתום?

השיר הזה כל הזמן בראש שלי בזמן האחרון.

כבד לי.

אני חושבת שבכל אחד מאיתנו יש נמלה קטנה, שפשוט רוצה לעשות מה שאומרים לה, לא לחשוב יותר מדי, לחפש גרגירים ולהביא אותם לקן. יש בנו גם פילה מנהיגה שלוקחת אחריות על העדר. ויש בנו גם זאב בודד, שלא רוצה שיגידו לו מה לעשות ולא רוצה להגיד לאחרים מה לעשות, רק לעשות את הדברים שהוא אוהב בדרך שלו.

אני חושבת שאצלי, בהרבה מובנים, הזאב הבודד דומיננטי. אני לא רוצה שיגידו לי מה לעשות, אבל גם לא רוצה להנהיג או להגיד לאחרים מה לעשות. אני אוהבת לדבר עם אנשים על מדע ולהתייעץ ולהגיד מה אני חושבת, אבל את ההחלטות שלי, את הפרוייקטים שלי, אני עושה לבד. מצד שני, אני גם לא אוהבת להגיד לאחרים מה לעשות. הבעיה היא שאי אפשר לברוח מזה לאורך זמן. שיתוף פעולה מאוד מקדם מחקר. ומצד שני, באיזה שהוא שלב צריך שיהיה אומץ להגיד את האמת שלך, לקחת אחריות על מה שאתה מאמין בו, לבקר, לשפוט, ולהחליט החלטות ולהמליץ המלצות שישפיעו על אחרים.

נורא קשה לי עם זה.

קשה לי גם עם מה שאני חושבת שהעתיד יביא. התמודדויות מול אנשים אחרים. יכול להיות שאני טועה, אבל אני חושבת שאני עומדת להיות חלוצה בתחום שלי. להיות חלוץ זה חרא. זה נורא קשה. בתוך הסביבה המחבקת של קהילת הקיפודים המסרים שהבאתי התקבלו מאוד יפה. למעשה, בכל מקום בו נתתי הרצאה טובה, מה שהבאתי התקבל יפה ועם הרבה התלהבות. אז למה אני חושבת שדווקא בישראל יהיה לי קשה יותר?

אולי כי אני לא מכירה. דווקא את ישראל, מכל המקומות, אני לא מכירה מדעית כביולוגית.

אולי כי נורא חשוב לי לחזור לישראל, ואני מפחדת שלא אמצא בה את המקום המקצועי שלי, את הסביבה התומכת והאוהדת שהייתי רוצה ומצאתי כאן.

עזבתי את ישראל אדם אחד, ואני חוזרת אדם אחר. הזכרונות שלי משם הם של האדם שהייתי לפני חמש שנים וחצי, לא הייתי בשלה מקצועית, לא ממש אהבתי את מה שעשיתי, לא מצאתי את המקום שלי ולא את הקול שלי. ההבשלה, הגדילה, העשיה, ההתפתחות, המקום בו אני נמצאת עכשיו הוא שונה. אבל אני עוד לא יודעת איך כל אלו יתקבלו בארץ. אני יודעת רק איך הם מתקבלים פה. 

אולי בעצם אני פחות זאב בודד כאן, ואולי קצת הפכתי חלקית לפילה מובילה. אולי הפחד האמיתי שלי הם שהפילים האחרים בארץ ואני לא נתחבר. הם נראים כל כך זרים ורחוקים מפה.