אולי תנסי גם כתום?

אהבה, נסיעה, עבודה

.

אתחיל באהבה, כי היא הבסיס של הכל.

דיברנו ודיברנו ודיברנו, והבנתי וראיתי והפנמתי. את מה שבי ומה שבו ואיפה חייב להיות שינוי כדי לאפשר קירבה, חיבוק וחיבור וחיזוק והורות יותר טובה. הרגשתי את ההקלה שלו, כי הבנתי אותו. כי אולי בפעם הראשונה הבנתי, בלי שהוא אמר לי, הבנתי מתוך זה שנסיתי לכתוב את הדברים במכתב, שאני מנסה לשלוט בו ולכפות את הרצון שלי עליו. לא כל הזמן, פחות מפעם, אבל עדיין, יש רגעים שהצורך שלי בשליטה, וביצוע משימות משתלט לי על הכל ואני לא רואה כלום חוץ מאת המשימה שצריך לבצע. זה קורה לי גם מול הילדים, בעיקר מול שגיא. זה קורה לי המון מול עצמי. אני לא רואה את עצמי בכלל. רק את מה שצריך לעשות ומאיים להרגני. ראיתי איך זה משבש לי את הכל, וגורם לי להיות חרדה כל הזמן, לחוצה כל הזמן. איך שום הישג שלי לא נותן לי בטחון כי הוא מסמן את השלב הבא, את המשימה הבאה. איך תמיד מה שיש לי, מה שעשיתי, חסר, כי מרגיש לי מעט מדי מאוחר מדי ויש עוד כל כך הרבה שלא.

הבנתי, אני לא יכולה להמשיך ככה. אני לא רוצה להמשיך ככה. זה פוגע בכולנו יותר מדי. בי, בתור התחלה ואז בהם. ואנחנו חשובים לי מדי.

אבל הדבר היחיד שאני מכירה ויודעת להיות הוא אני. אני לא יודעת להרפות, לשחרר, לקבל, להשלים, ולהמשיך לשאוף ולחיות בתוך זה. נראה לי נורא נורא מפחיד

לקבל

לשחרר

להשלים.

לקבל את המגבלות שלי ושלו.

לשחרר את הרצון שלי לשלוט בתוצאות.

להשלים עם זה שזאת אני עכשיו, עוד חודשיים ארבעים ואחת, זה מה שעשיתי, זאת מי שאני עכשיו. זה הכי טוב שלי.

אני יודעת לעשות הרבה דברים. אני יודעת לכתוב, אני יודעת לתכנן, אני יודעת לכתוב, לתכנן, לעשות ניסויים, ולהיות אמא באותו זמן.

אני לא יודעת לקבל, לשחרר ולהשלים.

להשלים עם זה שעם כל המאמץ שלי, התוצאות לא בידיים שלי.

שעם כל הלמידה שלי עדיין אעשה טעויות ואפספס.

להשלים עם מעגל החיים.

גמרתי להיות ילדה, נערה, צעירה. עכשיו אני המבוגרת שמלמדת את הצעירים ותומכת בהם כשהם גדלים ומגלים את עצמם.

אבא שלי פינה את המקום שלו. יום אחד אפנה את המקום שלי.

יש המון כובד על הזמן הזה, ואני לא יכולה לשלוט בתוצאות. יכולה רק להשתדל, לנסות, ואף אחד לא יכול להבטיח לי שזה יצליח. שמה שאני עושה יהיה תרומה משמעותית.

מרגישה חוסר בטחון.

הכנתי הרצאה לכנס, אבל אני לא בטוחה שהיא מספיק טובה. אני צריכה למלא טפסים לויזה. צריכה לקנות כרטיס טיסה. זאת הזדמנות מיוחדת להכיר חלק מהקהילה הישראלית. אני מפחדת להכשל.

אני לא יכולה לדעת איך ההרצאה שלי תתקבל. אני לא יכולה לדעת איך אני אתקבל. הדבר היחיד שאני יכולה זה להכין הרצאה על דברים שעשיתי שבעיני יש בהם תרומה. דברים שאני מאמינה בהם. מכאן, זה לא בידיים שלי וזה מפחיד אותי.

עבודה. עליתי הילוך בפרוייקט החדש. אנחנו עושות כמה דברים במקביל, הסטודנטית ואני. כיף שהיא חזרה. יש הרבה דברים חדשים, ושוב אני מרגישה קצת חוסר בטחון. אני שואלת את השאלות הנכונות? אני מתמקדת בדברים הנכונים? אני עושה את הניסויים שיקדמו אותי הכי טוב?

אין לזה סוף.

ואני כל הזמן חושבת שלקבל, לשחרר ולהשלים, יכול לעזור לי בכל זה. רק אני לא יודעת איך לעזאזל מקבלים, משחררים ומשלימים. זה זר לי לחלוטין כל הקונספט הזה, אבל זה מרגיש כמו משהו שאני צריכה כדי להנות מכל הדברים המדהימים שקורים לי בחיים האלו.

כל הדברים הטובים האלו, ואני ממשיכה לסבול. זה לא הגיוני בעיני.

אני לא יודעת איך להרגיש טוב בתוך משימות מתרבות ואי וודאות לא מצטמצמת.