אולי תנסי גם כתום?

חודש מאי זה עתה התחיל והוא כבר מאיים להרגני.

מעל הכל מרחפת רוח הכנס. ביורוקרטית: בעוד חודש בדיוק אמריא לארץ, ואם ארצה לחזור לכאן אצטרך להחתים את הדרכון שלי בחותמת ויזה. הדבר הזה מלווה באינסוף מסמכים שצריך למלא לאגור לוודא להכין לטרוח סביבם. בינתיים אני מדחיקה את זה שאעזוב את הילדים ואת ממיע לשבוע וחצי, כי יש כל כך הרבה דברים שצריך להכין. מקצועית: זה חתיכת כנס הכנס הזה. לא רק שהוא בפילוסופיה של המדע וזה כבר קצת רחוק מאיזור הבטחון שלי, יש גם דגש על אבולוציה, שגם היא לא בדיוק הדבר שהכי חקרתי בתקופה האחרונה. הבוס מייעץ לי דרך המארגנת איך לשפר את ההרצאה ולכוון אותה לאבולוציה, מה שמעצבן, אבל העיצה עצמה טובה,מה שמלחיץ ומאלץ אותי להרחיב את גבולות הבטחון שלי. חתיכת קפיצה למים אירגנה לי המארגנת. מים ישראלים ולא מוכרים לי, והבוס יהיה שם. כמה מרגיע.

בנוסף יש את הניסויים לעשות, אבל כנראה שלא יהיה המון זמן בשבילם. מה שנחמד הוא שהטכנולוגיה החדשה שפותחה במעבדה מאפשרת לעשות בניסוי אחד מה שפעם היינו עושים בחודש. אז כנראה החודש אעשה ניסוי אחד, בהתאמה.

עשרה ימים אחרי שאחזור מהכנס יש את כינוס המעבדה השנתי בו אצטרך להרצות על העבודה שלי בחודשים האחרונים, ששונה לחלוטין מההרצאה לכנס. אז היום כדי להרגיע את עצמי ערכתי את מה שיש לי כרגע בצורת הרצאה. שיהיה.

מקנן בי חשד די מבוסס שהתור שלי לתת פגישת קבוצה קרב והולך. אולי אוכל לדחות אותו לסבב הבא. אולי.

התלוננתי בפגישת הקבוצה על זה שמכשירי הPCR בשימוש יתר וקשה להשיג מקום, ואולי כדאי לקנות עוד אחד. נחשו מי יטפל בקניה? הזהרו במשאלות שלכם, אומרים הסינים, וצודקים.

אני צריכה לשלוח את הפרופס של המאמר לעיתון. אני די בטוחה שהמאמר השני יחזור משיפוט השבוע. אני מקווה שלא יבקשו יותר מדי תיקונים, אם בכלל.

ואם כל זה לא מספיק, הילדים מקבלים פרוייקטים בקצב רצחני.

הכיתה של ירדן פצחה בפרוייקט קהילתי בו הם צריכים לגייס כסף לסייע לבתי חולים נזקקים. (לא ברור מי בתי החולים האלו, אבל ניחא.). לכן אפינו עוגיות, החבר לכיתה שלה הכין לימונדה, וכולנו, נסענו לגן המשחקים העירוני, למכור את העוגיות והלימונדה. הכנו שלטים והילדים עברו בין האנשים וסיפרו להם על הכוונות הטובות שלהם. היו להם ארבעה או חמישה לקוחות! מאוד מרגש. נחזור על המבצע ביום חמישי כשגיא וחבריו לכיתה ירקדו ריקודי מעגל בבית הספר. בסופו של דבר גם נצטרך להכין פוסטר על הפעילות הזאת, בו תמונות וסיפורים מהחוויה.

השבוע הוא שבוע הערכת המורים. ביום שני הילדים יביאו פרח למורה (אני צריכה לקנות זר עכשיו) וביום חמישי הם יביאו לה ספר לסיפריה של הכיתה.

בשבת לירדן יש יום משחקי מתמטיקה. היא נבחרה להשתתף ביום הזה בגלל שהיא טובה מאוד במתמטיקה. לא נצטרך לעשות הרבה חוץ מלהביא אותה לשם ולבוא לטקס הסיום ולהיות גאים.

בשבת ממיע יתנדב לעזור בהכנת ערב התרמה לגן של זוהר. אנחנו מחוייבים להתנדב 20 שעות בשנה או לשלם 500$. אנחנו מתנדבים.

בסוף השבוע הבא יש יום פתוח של JPL, יריד חרקים במוזיאון הטבע, ויריד התרמה לבית הספר של שגיא וירדן בו התנדבנו לעזור לנקות.

איכשהו הרשימה הזאת לא מרגיעה אותי.... מעניין.

אבל זאת סתם רשימה של דברים שצריך לעשות.

אחרי מאי יגיע יוני עם הנסיעה, ואחרי הנסיעה יגיע סוף בית הספר ובית ספר קיץ. בלי שיעורים פרוייקטים ושיגועים.

ומעבר לרשימות ולפרוייקטים. ביום שישי שהיה לחוץ כדיבעי עם ניסוי ענק ופרופס לעבור עליהן, הלכתי לשעתיים לבית הספר של שגיא וירדן לעזור בפעילות עם חימר שהיתה לילדים. מיותר לציין שאלו היו השעתיים הכי טובות שהיו לי באותו יום. הרוח החיה היתה אמא אחת, שהיא כנראה אומנית בעצמה, שהנחתה אותנו איך לעזור לילדים לפסל ציפור מחימר. (קצת תהיתי למה אומרים לילדים לפסל דווקא ציפור, ומסבירים להם בדיוק איך לעשות את הציפור, אבל הנחתי לזה באותו רגע.). במקביל היה גם יום ספורט בבית הספר והלכתי להסתכל על הילדים רצים במקום לחכות עם האמהות האחרות. כשהילדים הגיעו, המורה לאומנות השתלטה על העינינים ופקדה על האמא להשאיר דברים פשוט ככל האפשר. זה היה הגיוני להסביר להם כל שלב בנפרד, אבל היא גם לא רצתה שהאמא תרשה להם לעשות תוספות מעבר לציפור ולבסיס עליו היא עומדת. לא יכלתי להסכים לזה, אז הברחתי לכל הילדים חתיכות נוספות של חימר לעשות כובעים לציפור, תולעים, ביצים וצעיפים. נראה לי שזה החלק שהילדים הכי נהנו ממנו. האמא המארגנת חיזקה את ידי בלחש. אני לא ממש לחשתי, שאלתי את הילדים בקולי קולות מי רוצה עוד חימר כדי לעשות אקססוריס לציפור. כולם רצו. איזה ילדים חמודים.

אני לא יודעת מה אני חושבת בסופו של יום על החינוך האמריקאי. אני מאוד אוהבת את בית הספר שלהם. אני מאוד אוהבת את ההתנהגות של הילדים. אני מאוד אוהבת את הפרוייקטים שלהם. אבל כשאני מתנדבת לבוא לכיתה ורואה שהילדים מפחדים להתחיל לעשות מה שביקשו מהם לפני שהם בטוחים שהם עושים בדיוק מה שמצפים מהם, זה קצת מבהיל אותי. כשאני רואה מורה לאומנות שמה שחשוב לה זה שהילדים יפיקו ציפור מוצלחת, ופחות חשוב לה שיביעו את עצמם, זה גורם לי לחשוב. הילדים כאן מתנהגים ממש יפה, אבל לפעמים אני חושבת שאולי זה בא במחיר מסויים. אולי הם יותר מדי מרוסנים. (לא הילדים שלי, הם יצאו בדיוק כמוני. לא סובלים לעשות מה שאומרים להם וחייבים להביע את עצמם.). מדברים שאני קוראת באינטרנט (יותר נכון, ממיע קורא) מתקבלת התמונה שבארץ זה בדיוק ההיפך. אני חושבת שאיפה שהוא באמצא עובר האיזון הנכון לילדים שלא מאבדים את הזהות שלהם במערכת, ומצד שני יודעים לכבד את המורים והמערכת.

אגב ההתנדבות לבתי הספר - השנה התחלתי לעשות את זה במרץ, מה שלא הגיוני בכלל אם חושבים על הלחץ ההולך וגובר בעבודה. אבל אלו היו השעות הכי טובות שלי במהלך היום, פעם אחר פעם. הייתי מחלצת את עצמי מיום של לחץ ומאבקים ואיך שהוא מגיעה לבית הספר, ואז נרגעת שם ומתמלאת בשמחה מהשמחה של הילדים. כנראה זאת חלק מהחלטה מודעת שלי להרשות ליותר שמחה להכנס לחיים שלי. ליותר חיים. רשימת המשימות הולכת וגדלה כל הזמן. בלי שום התערבות שלי. הן פשוט גדלות להן. אני לא מחפשת כנסים או מקומות להרצות בהם, הכנסים באים אלי. הזמן עובר, המחקר מתקדם, המאמרים מתפרסמים. זאת בעיה של כולנו, הרצון להנות מהחיים אבל גם לעשות משהו משמעותי תוך כדי. ראיתי את הנסיכה והצפרדע עם זוהר וזה בדיוק על האיזון הזה, בין אהבה לעבודה. איך בכיתי כשהגחלילית מת! זוהר הביאה לי מגבת לנגב את הדמעות. אני מקווה שיום אחד זה יכנס פנימה והלחץ ישתחרר. שפחות אחשוש מהרשימות. אבל בינתיים אני חיה, וכשאני לא נחרדת, דווקא די טוב לי.

חמישה עשר חודשים עברו מאז שאבא נפטר. אני חושבת עליו כל יום. מתגעגעת. כל יום שעובר ואנחנו עם האהובים עלינו, הוא יום לנצור אותו. לשמוח בו. וזה מנצח את כל הרשימות. זה מתחיל להכנס פנימה.

לא היה בפוסט הזה ממיע. אבל תאמינו לי שהוא היה. בכל מילה. בכל דימעה ובכל חיוך. עוזר לי לנצח את כל הרשימות.