כשאת קוראת את זה ולא מתחברת.
כשאת זוכרת שהיה לך קשה להפרד מהנעורים, מחוסר האחריות, מהחופש לחשוב רק על עצמך ולא ממש זוכרת למה.
כשאת זוכרת שהרגשת קצת מתה מבפנים, שהשיגרה שיעממה אותך, שנגמרו לך החלומות ונגמרה לך האמביציה, ואת חושבת - למה בעצם הרגשתי ככה?
כשאת זוכרת את הקיום הזה, מהיום למחר, במין ווקום פנימי, ולא מתגעגעת אליו.
כשאת זוכרת כמה פחדת מהשינוי, כמה חששת מלעזוב את המקום הבטוח שלך, כמה חששת ממה שזה יעשה לילדים, וגאה בך שעשית את זה למרות הפחד.
כשאת זוכרת כמה קשה זה היה להגיע לכאן ולמצוא דירה וגנים ובתי ספר. ללמוד ביולוגיה. ללמוד לעשות ניסויים. לכתוב על נושאים שלא ידעת עליהם שום דבר לפני כן. ללכת להרצות בכנסים שהפחידו אותך.
כשאת זוכרת כמה קשה היה לך כשאבא חלה.
כשאת זוכרת כמה קשה היה לך למצוא את הכח לעשות שינוי בעצמך ולוותר על הפחד ועל השליטה מול ממיע. כשאת יודעת כמה השינוי הזה היה חיוני לקשר בינכם ומברכת כל יום מחדש על הקירבה, הבטחון והאהבה שסוף סוף זורמת בלי מפריע. שאת זוכרת כמה חסרת סבלנות היית עם הילדים, וכמה חזק את עובדת על זה כדי שהם ירגישו בטוחים ואהובים. כשאת רואה שהם הרבה יותר שמחים ורגועים עכשיו. כשהדבר הראשון ששגיא כתב לך ביום האם הוא שהוא שמח שאת באה לכיתה שלו לשחק משחקי מתמטיקה. כשאת מרגישה שאת מקבלת מהם הרבה יותר ממה שאת נותנת. שהם האוצר הכי גדול שלך.
כשאת זוכרת את השנה הכי קשה שהביאה לשינוי עמוק בחיים שלך, אחרי שאבא נפטר.
כשאת זוכרת ומתגעגעת כל יום ויודעת שהוא איתך כל עוד את חיה.
כשאת מודה על ההזדמנות הנדירה הזאת לחיות, לאהוב ולהתנסות.
כשאת מכירה את כל הפחדים אחד לאחד, ויודעת שאף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה, או לשלוט במה שיקרה, אז עדיף לקוות לטוב.
זה לא היה ככה בגיל שלושים ושלוש וחצי.
עדיף ארבעים ואחת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
