מזמן לא ישבתי לכתוב בלב המועקה. לכתוב פוסט זאת אומרת. דווקא יצא לי לכתוב מקצועית בלב המועקה.
לב המועקה נשמע כמו עין הסערה בהוריקן.
אז זהו, שעכשיו המועקה לא סוערת כל כך. לא הוריקן, אפילו לא סתם סופה.
חוסר שקט ודאגה.
הנסיעה מתקרבת, עוד שבוע וחצי. אני אוהבת את ההרצאה ואת הסיפור שאני מספרת. אני צריכה להתחיל להגיד אותה במילים לראות איך היא מסתדרת לי בפה. כל המאמרים שקראתי שינו לי את התפיסה. הרחיבו לי את החלון, קישרו את מה שאני עושה לכל שאר בעלי החיים. הראו לי שאני לא יכולה להסתגר בפינה המוכרת שלי עם שאלות קטנות. שאין טעם בזה. שמה שאני עושה קשור ומחובר להתמיינות בכל בעלי החיים. זה אחד המעגלים הכי שמורים בטבע, עם אותם שחקנים בתפקידים דומים למרות שהמורפולוגיה של העוברים שונה. כשהבנתי את זה נעצרה לי הנשימה. זה ההבדל בין להסתכל על העולם מתוך חלון צר בחדר חשוך (ומוכר) לבין לצאת החוצה ולהיות חלק מהעולם הגדול. פתאום הכל הסתדר לי, מה אני שואלת, מה אני צריכה לעשות כדי להתחיל לענות. וזה גדול ונועז וזה מפחיד אותי וגורם לי לחשוב - האם אני מסוגלת לעשות את זה?
אני מתקרבת להתחלת החיפוש. אני כותבת הצעת מחקר שאשלח לאוניברסיטאות, ואני מפחדת.
כי זה כמו מבחן הבקשות האלו. מבחן שלי.
אני מאמינה שאנשים קולטים את האדם שמולם אפילו אם הם לא באותו תחום. דרך המילים, יש משהו שעובר. במשהו הזה אני לא יכולה לשלוט, אני אולי היחידה שלא רואה אותו. לכל מי שמקשיב ומסתכל עלי מבחוץ יש את היתרון הזה, של לראות אותי מהצד ולקלוט את הדברים שאני לא יודעת שאני משדרת.
אני מאמינה שזה אמיתי. שאפשר לראות יכולות כשמביטים מבחוץ.
ואני לא יכולה לשלוט בזה. אני לא יכולה לכוון את זה.
אני יכולה לכתוב את הדברים בהם אני מאמינה, אותם אני אוהבת, אותם אני רוצה להתחיל לעשות כמה שיותר מהר, ולקוות שזה יעבור, שזה יתקבל, שיאהבו את זה מספיק כדי שיציעו לי משרה, כדי שיתנו לי מימון. (כי אני גם מתחילה לחשוב על גרנטים.).
אני מקווה לטוב, אני מקווה לטוב. אני מאמינה לגמרי במה שאני עושה.
אבל רק לפני חמש וחצי שנים האיש היחיד שנתן לי הזדמנות היה הבוס שלי. לא חשבתי על זה כבר הרבה זמן. אני כל כך כועסת עליו ומלאת הכרת תודה שהרגשות המעורבים האלו מאוד קשים לי אז אני מעדיפה להשאיר אותם בצד. כמו עם הכנס הזה. התכוונתי לדבר על מה שעשיתי, מה שאני מכירה. ההערה שלו שהגיעה דרך המארגנת גרמה לי לאזור אומץ ולהתגבר על מחסום החיות האחרות שהיה לי. וזה היה אחד הדברים הכי מפרים ופוקחי עינים שעשיתי בשנה האחרונה. בחמש השנים האחרונות הוא נתן לי כל כך הרבה מכות ובעיטות שאילצו אותי להיות הכי טובה שאני יכולה, אבל הכאיבו מאוד. אז אני כועסת עליו נורא אבל מרגישה שאני חייבת לו כל כך הרבה. הוא אמר לי כבר לפני שנה שאני חייבת להתגבר על המחסום שיש לי בהקשר לאבולוציה, והנה עכשיו אני מבינה כמה הוא צדק. בלי אבולוציה, בלי הקשר לשאר בעלי החיים, זה כמו לנסות להבין איך היקום נראה מלהסתכל על מערכת השמש. כל חוקי הפיסיקה נמצאים שם, יש שם כוכב וכוכבי לכת, אבל איך הם נוצרו ומאיפה הם באו ולאן הם הולכים ואיפה הם ביחס לשאר?
אני מרגישה שהזמן שלי במעבדה הזאת, האינטרקציה איתו ועם הקוליגות, שינו לי את החיים, שמו אותי במקום שבו אני מממשת כל טיפת פוטנציאל שיש בי, מה שלא התקיים באף שלב בעבר.
ועכשיו אני אצא לעולם לבדוק, האם הפוטנציאל שהתממש, האם הכי טוב שאני יכולה לעשות, מספיק?
אני מקווה שזה יספיק כדי למצוא מקום להמשיך בעצמי את מה שהתחיל כאן.
פעם, לפני כמה שנים והרבה מילים קשות, הבוס שלי אמר עלי לחבר שלו שאני אהיה הפוסטית הכי מוצלחת שלו. אני לא יודעת למה אני נאחזת דווקא במילים האלו אחרי כל הדברים האחרים, כשאני מרגישה הכל חוץ מהכי מוצלחת, אבל הוא נורא חכם הבוס שלי. אולי הוא ראה משהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
