אולי תנסי גם כתום?

עדיין לא רותח כאן. קצת יותר חם, אבל רחוק מלוהט.

סוף שבוע ארוך בארה"ב. יום העצמאות.

לילדים היה בית ספר קיץ ומחנה קיץ אז באתי לעבודה. שומעת שירים ברדיו וחושבת על העתיד.

זוהר אמרה לי בבוקר שהיא לא רוצה ללכת לבריכה במחנה הקיץ. זה קצת מדאיג אותי. אני צריכה לשאול את המדריכים מה קורה. אתמול הוספתי לשגיא שיעור בבית ספר הקיץ אבל הוא לא מצא את הכיתה, ולא שאל איפה היא. אבל הוא סיפר לי על זה בערב ויכולתי לעזור לו בבוקר לבקש שיראו לו את הכיתה עכשיו. בטחון עצמי ואמונה בצדקת הדרך. בלי זה אי אפשר להתקדם סנטימטר, עם כל הכשרון שיש.

ההורים שלי עשו דברים טובים ודברים פחות טובים, אבל בסוף היום היה לי מספיק בטחון עצמי להקשיב לעצמי. ההורים של ממיע עשו עבודה פחות טובה. אולי כי היו שם יותר ילדים, אבל לא נראה לי שהמספר עד כדי כך משמעותי.

נכנסתי לבלוג של מדו מהדף הראשי של ישרא. היא כותבת על להיות תקועה. אני קוראת בתגובות שהרבה אנשים מרגישים תקועים. אני זוכרת איך זה מרגיש, אבל נמצאת בצד ההפוך של זה. אני כל כך מתאמצת שאין לי מקום לשום דבר אחר. בתגובות מישהו כתב לה שיש קונפורמיסטים שהולכים תמיד עם הזרם. קונפורמיסטים שהולכים עם הזרם אבל מוסיפים לזה טאצ' אישי, ואנשים שהולכים נגד הזרם. ללכת נגד הזרם בתור מטרה זה סוג של קונפורמיזם בעיני. אבל ללכת לפי הזרם שלך, לפי הקול שלך, להאמין בו ולהקשיב לו, זאת אומנות חיים אמיתית.

אני חושבת ששני דברים צריכים להתקיים כדי לאפשר את זה. דברים משלימים. אתה צריך להאמין לקול שלך ולסמוך עליו ואתה צריך להיות מסוגל לשמוע אותו מבעד לקולות האחרים. יש תקופות שצריך לעבור כנגד הקולות האחרים. לוותר על הכרה והערכה כדי ללכת על מה שאתה מאמין בו. לא למרוד לשם המרידה, אלא ללכת על משהו שאתה מאמין בו. באופן מוזר, למרות שהייתי קולנית למדי רוב החיים שלי, לא מרדתי ברמה העקרונית מול השלטונות. עשיתי רוח, אבל לא באמת ניסיתי לשנות. גם בתיכון, גם בצבא, גם באוניברסיטה. הייתי מהקונפורמיסטים עם הטאצ' האישי אני חושבת. לצערי. ואולי לא לצערי, במובן מסויים זה היה הרבה יותר קל.

דווקא מול הבוס זה יצא החוצה. הקול שלי. אולי כי בפעם הראשונה הרגשתי איום ממשי על הקיום הנפשי והיצירתי שלי. דווקא מול הבוס למדתי להפריד את עצמי מהסמכות ולסמוך על עצמי. הוא היה ועדיין האיש הכי מרשים אינטלקטואלית שפגשתי. מבריק בצורה יוצאת דופן. לפחות מצאתי יריב ראוי. או הוא מצא אותי. אם הוא היה מניח לי הייתי ממשיכה עם הקונפורמיזם שלי. ממשיכה לרצות. אבל הוא בחר להלחם בי, ונאלצתי, בפעם הראשונה בחיים שלי, להלחם בחזרה. להלחם באמת בחזרה. וזה שינה את הכל. גיליתי שהאינטואציות שלי טובות. ידעתי את זה לפני כן, אבל מול הבוס זה יצא בגדול, כי הוא אמר לי שאני מדברת שטויות. שזה לא יעבוד. שזה לא נכון. שאני מבזבזת את הזמן שלי. ואז כשדברים עבדו הם אימץ אותם בהתלהבות כאילו לא היתה מלחמה. כאילו לא הייתי אני.

אז למדתי. שהרבה פעמים אנשים חכמים מאוד מדברים מתוך רגש ופחד וקוצר ראיה. שאם אמדוד את עצמי לפי אחרים אף פעם לא אגיע לשום מקום. שיש שלבים של הדרך שחייבים לעבור לבד, כנגד דיעות של אחרים, כנגד כל הסיכויים, כדי להגיע למקום שלא היה שם לפני שיצרנו אותו.

אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה. וזה ידע שלא היה לי לפני שהגעתי לכאן ואולי זה הידע הכי חשוב שרכשתי כאן. בלי להתכוון הבוס נתן לי את הכלי הכי חשוב של מדען, להיות מסוגל להקשיב לקול שלך ולמצוא את הדרך. ראיתי איך אנשים אחרים נעשים נכים נפשית כתוצאה מהטיפול של הבוס. אני כבר יודעת שאני לא יכולה לעזור להם. ניסיתי. הם שבויים במשחק הריצוי שהבוס הוא אלוף העולם בו. אפשר לעזור רק למי שרוצה לעזור לעצמו. שמוכן ורוצה להשתחרר. שבנפשו הדבר.

אחרי כל זה אני חושבת שהכל בא מהבית. השלמות של הליבה הפנימית. המקום בו אנחנו שומרים על עצמנו. המקום בו אנחנו מוכנים לעשות דברים בלי לחשוב על הזרם או על מה שיגידו או על מה נקבל. המקום הפנימי שלנו. אם הוא נשאר שלם וחזק, השמיים הם הגבול.

את זה אני רוצה לתת לילדים שלי, ולא תמיד יודעת איך, אבל ממשיכה לנסות.

סוף שבוע טוב שיהיה. שמחה שאתם כאן.