אני לא יודעת למה דווקא הרגע הזה נתקע לי בראש והרעיד לי את הלב.
היינו בקמפינג ליד מליבו בסוף שבוע. בלילה צלינו מרשמלו על גחלים. אני אוהבת מרשמלו שרוף, ממיע לא. יש לנו רק מקל אחד ארוך עליו אנחנו תוקעים את המרשמלו וצולים אותו, כך שעשינו תורות, בין הילדים. פתאום ממיע לקח את המקל וצלה מרשמלו בדיוק כמו שאני אוהבת. לילדים הוא אמר שזה בשבילו. ואז הוא נתן אותו לי, בהפתעה.
עד עכשיו אני מחייכת כשאני נזכרת בזה.
אולי כי פתאום בין כל הטיפול בילדים והשיחות על העתיד, ועל הצעת המחקר ועל העתיד שלו ועל העתיד שלי, פתאום פרצה לה מין מחווה כזאת רומנטית והזכירה לי שאנחנו זוג. שאנחנו אוהבים, לא רק חברים הכי טובים.
עד היום, שתיים עשרה שנים ביחד, ולהסתכל על תמונות שלו שצילמתי בסוף השבוע, מאיץ לי את הלב.
שימשך בדיוק כך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
