הקשבתי לשירים ולסיפורים ביום הזכרון, הייתי גאה בירדן שלא רצתה לשחק במחשב ביום הזה, והצליחה לגרום לאחים שלה שלא לשחק. עמדתי בצפירה וחשבתי על הילדים שעומדים בטקסים ואיך הם מרגישים בתוך זה. תקענו מוט ארוך שבסופו דגל ענק כחול ולבן בחצר ונזכרתי באבא שלי וכמה אהב לתלות דגלים ושרשראות דגלים ביום העצמאות. הוא דאג למדינה ולאן היא הולכת, אבל יותר מבחינת בטחון. עכשיו אנחנו דואגים למדינה ולאן היא הולכת, אבל יותר מבחינה חברתית. דואגים בגלל הפערים הגדולים, חוסר ההגינות הכלכלית וחוסר האיכפתיות של הממשלה. דואגים בגלל שהחינוך הוא הבסיס של הכל ובגלל חוסר חזון וחוסר אומץ של המנהיגים שלנו, הבסיס הזה מתמלא בחורים שנרגיש בעתיד הקרוב. הפערים מתחילים בחינוך, בזה שתוכנית הלימוד היא לא באמת ארצית, ושהשכבות החלשות מקבלות חינוך אחר שלא מכין אותם להשתלב בחברה בצורה שווה. צריך לחשוב על תוכנית לימודים שלא תפגע בערבים ולא תפגע בחרדים אבל תיתן להם הזדמנות אמיתית להיות חלק מהעם הזה. בידיעות אחרונות קראתי על בתים חדשים להימנון ואחת ההצעות הפכה את "נפש יהודי הומיה" לנפש לנפש הומיה. יותר נכון אני חושבת.
חייבת ללכת. שמחה להיות כאן כל כך ואוהבת את המקום הזה. דואגת ורוצה שיהיה מקום טוב ליושביו ויקדם באמת ערכים של שיוויון ואחדות. קודם כל צריך להבין באמת שהאחר הוא אני וזה לא סתם סלוגן שצריך לשנן בבית הספר. להפנים את הערך הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
