אולי תנסי גם כתום?

אתמול היינו ביום פתוח בבית הספר אליו הבן עובר. איזה מקום מדהים זה. המנהלת ריגשה אותי ונגעה בי בדברים שאמרה. כל כך שמחתי שהוא והילדים האחרים ילמדו במקום כזה. היא אמרה שלהורים יש לפעמים רצון שהילדים שלהם יגיעו למקומות בהם לא היו, כדי לפצות את עצמם על החוסר. זה משהו שאף פעם לא הרגשתי כי בתחושה שלי הגעתי לכל מקום שרציתי והרבה מעבר למה שרציתי. אבל היא אמרה משפט נוסף שמאוד דיבר אלי- שהורים שהגיעו להישגים בחיים מצפים שגם הילדים שלהם יגיעו לאותו מקומות.

הפסיכולוג של בית הספר דיבר איתי על הפנטסיה שהיתה לי בקשר לילדים ושהגילוי שהילדים לא יעמדו בפנטסיה כרוך באבל מסויים שאחריו תבוא קבלה והכלה. זה התחבר לי לדברי המנהלת. לא היתה לי פנטסיה אבל היה לי ברור שהילדים שלי יהיו כמוני, מהבחינות החיוביות. הם לא כמוני. הבן לא הישגי כמוני ולא מוכן להתאמץ כדי להצטיין ובת אחת מתאמצת מאוד אבל מתמודדת עם קושי למידה שלא חוויתי אף פעם. אני מוצאת שלא קל לי להתמודד עם זה ריגשית. אני דואגת להם ולא מבינה את חוסר המאמץ של האחד, ולא יודעת איך להתמודד עם הקשיים של השניה. איך לעזור לה ולו להתגבר על הגבולות של עצמם. הפסיכולוג אמר שצריך להיות להם טוב במקום שבו הם מרגישים נוח. זה גם משהו שלא פשוט לי. להבין שהטוב שלהם אחר משלי. עם הגדולה בסופו של דבר למדתי להכיר ולקבל את הטוב שלה, אבל עם הסנדביצ'ים המקסימים שלי, אני עדיין מתקשה. 

הוא עומד לעבור לבית ספר נהדר ואני מקווה שהוא יפרח שם. הוא מצא את המקום שלו בכיתה ונהנה בבית הספר. באנגלית ובחשבון הוא טוב מאוד, אני חושבת שיש מורים שמעריכים אותו, למרות שאת המחנכת שלו לא הצלחתי לפגוש יותר מחצי שנה ואני מאוד כועסת על חוסר האיכפתיות שלה. אני רוצה שיוצאות הדופן שלו תצא החוצה וזה יצא רק אם יתאמץ, אבל לא יודעת איך להניע אותו. הוא כל כך מוכשר, מקורי ויצירתי, אבל לא עושה שום דבר יצירתי חוץ מלשחק במחשב ולזרוק כדור על הקירות. היום שאלתי אותו - Don't you want to be outstanding? והוא אמר שהוא רוצה. אז שאלתי - ואם זה כרוך במאמץ, אז הוא אמר שפחות. צחקנו על זה ודיברנו עוד. הבאנו לו ספר מהסיפריה והוא קרא סוף סוף. אני לא יודעת איך לגרום לו להתנפל על החיים שלו ולחוות אותם ולהנות מהם ולמצות את מה שיש בו. אולי זה מספיק טוב בשבילו אבל אני יודעת כמה הוא תמיד נמנע מכל יציאה משיגרה וכמה הוא נהנה בסופו של דבר, כך שאני חושבת שאם יצא מהמקום המוצל והבטוח שלו יהיו לו חיים הרבה יותר מלאים ומעניינים.

עם הסנדביצ'ה אני צריכה סבלנות והכלה, ואולי גם הכלה לעצמי. אני כל כך אוהבת אותה ויש בה כל כך הרבה חסד וקסם, וזה שהיא מתקשה לקרוא זה חלק כל כך קטן ממנה. אבל החלק הזה נעשה מאוד גדול כשאני עוזרת לה לעשות שיעורי בית וזה מעיב על היחסים שלנו.

לילה טוב יקירי, וסוף שבוע נפלא.