אתמול התחיל החופש של ליאור ומכאן החופש שלי. מה עשיתי? ישבתי שעתיים בבוקר לעבוד על המאמר במטבח. לא רעיון טוב. חיכיתי לחופש הזה כל הקיץ וכשהוא הגיע קשה לי לשחרר את העבודה. קמתי בבוקר וחשבתי על הקורס והמאמר ולא יכולתי להתאפק אלא לעבוד. אחר כך נסענו לקנות לילדים בגדים יפים לחתונה של אחי בשבוע הבא, וחזרנו ומצאתי מכתב מחברה שלי שנמצאת בחופשה באיטליה עכשיו.
היא כתבה לי על קרפים עם נוטלה, וגלידה איטלקית וים ואמרה לי שאקיים את ההבטחה שלי לעצמי ולה ואקח חופש אמיתי מהכל.
אז נזכרתי שאני בעצם שחוקה, ושהריצה הזאת גורמת לי לחשוב שאם לא אתקדם במשהו כל יום, הכל יתפרק. אבל בעצם רק אני אתפרק אם אעבוד קשה מדי ואנוח מעט מדי. וכתבתי לה מכתב על הניסיונות שלי להתנתק מהעבודה, וכתבתי מכתבים לשתי חברות שלי מארה"ב שאני מתגעגעת אליהן מאוד, וזה היה הרבה יותר טוב מלעבוד.
נשארו מעט מדי ימים מהחופש ולי נשארה מעט מדי אנרגיה כדי למלא אותם בכיף. אבל כיף זה דבר מעגלי וכשבספירה של אנטיכיף כל מה שמרגישים זה רצון להמשיך להתדרדר בספירלה, כשהדבר היחיד שעוזר הוא ללכת נגד האינרציה ולמשוך בכיוון ההפוך. אז כמעט הלכנו לבריכה בבית לחם הגלילית אם הילדים לא היה רעבים פתאום ואם אחרי האוכל התינוק לא היה נרדם. אני מקווה שבכל זאת נצליח ללכת.
אני חושבת שהמלחמה הזאת גרמה לי ולהרבה אחרים להרגשה של מבוי סתום. של ככה זה לא יכול להמשך, וצריך למצוא דרך כדי לשקם בנו את התיקווה לעתיד טוב לילדים שלנו. ברור שבמלחמה כמו במלחמה, אבל אחרי המלחמה צריך לחשוב היטב על הצעד הבא ולא להמשיך שוב לתוך אותה סיטואציה בדיוק. זה לא היה יותר קל פעם, זה היה קשה להורים שלנו, פשוט היינו ילדים אז.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
