אולי תנסי גם כתום?

התחלתי לקרוא את הספר האחרון של נעמי רגן "the tenth song" ואני מרותקת. היא מתארת את השיעבוד לכסף ולמעמד במעמד הבינוני גבוה באמריקה בצורה מדוייקת. בטון עובדתי ולא ריגשי, בדיוק כמו השיקולים הקרים שמכתיבים החלטות ובחירות אצל האמריקאי המצליח. היא כותבת שוטף ומהנה. היא כותבת שהספר נכתב מתוך סערה בחיים הפרטיים שלה. הסתקרנתי ונכנסתי לכתבות באינטרנט על שלושת התביעות המשפטיות נגדה. קראתי ציטוטים מהמשפט. לי נשמע שהיא משתדלת להיות ישרה ולא להסתיר מה שקרה. היא מודה שהיא קראה את הספרים של הסופרות האחרות והושפעה מהם כשרקמה את הספרים שלה. היא מנסה להסביר איך כתיבה עובדת. אני מזדהה איתה. אני מרגישה שהייתי בשני הצדדים, זה שהעבודה שלו הושפעה מאחרים, ומילים ורעיונות שלהם חדרו לתוך התפיסה והראיה שלו, וזה שרעיונות ותוצאות שלו הוצגו כרעיונות של אדם אחר בלי מתן קרדיט ברור. איפה עובר הקוו האדום?

יש מקרים ברורים, בהם אדם רואה עבודה של אדם אחר, מעתיק (=חוזר על הניסויים, החישוב וכו') בלי לתת קרדיט, ושולח לפרסום. הייתי רוצה להגיד שזה לא קורה וזה לא עובד, אבל זה קורה, וזה יכול לעבוד לזמן מסויים. במדע הרבה פעמים עבודות דומות מוצגות גב אל גב באותו עיתון. בדרך כלל בגלל שהן נוצרו באופן בלתי תלוי, אבל גם כשלא, קשה מאוד להוכיח. חוסר מזל או השתהות של הצד המקורי יכולים לגרום לאיבוד מוחלט של זכויות היוצרים. בכל מקרה, מרגע שהמאמר התפרסם הזכויות עליו עוברות לעיתון. (כתוצאה מכך מדען חייב לצטט את המאמרים שלו כשהוא מציג אותם, כי הזכויות על התמונות והפרסום הם של העיתון.). גניבות כאלו יכולות לשבור את הלב, לחבל או להאט את הקריירה, אבל מאחר וקשה להוכיח אותן, ולא מעורב בזה כסף אלא רק יוקרה, לא תשמעו על הרבה תביעות מדעיות שכאלו. בסופו של דבר, מי שיצירתי ממשיך ליצור, ומי שמעתיק גורם לאנשים שלא לרצות לשתף אותו ואז הוא לא יכול להעתיק יותר. אז יש סוג של צדק בדרך כלל אם כי לא תמיד. לפחות במקרים כאלו ברור מה נכון ומה לא נכון, מי המקור ומי המעתיק.

אבל יש מקרים אפורים ויש את המהלך הטבעי של המדע, ואני מניחה של יצירה בכלל, שהשראה והפריה משיחות ואינטרקציה עם מדענים אחרים הם חלק בלתי נפרד ממנו. הרבה מהרעיונות שלי נולדו משיחות עם אנשים אחרים. זה לא ששמעתי רעיון של מישהו אחר ולקחתי אותו, אלא, למשל, שיחה בה דברים שחשבתי עליהם מאוד התחדדו לי וקידמו אותי הלאה. או שיחות בהן דיברתי עם אדם בעל תפיסה והסתכלות שונה שהאירו לי את העבודה שלי באור חדש, והובילו ליצירה של רעיון חדש או כיוון חדש. מצד אחד רעיונות חדשים הם הבסיס של התקדמות המדע והכרחיים להצלחה. מצד שני, בין הרעיון לבין הישום שלו, ההוכחה שלו, תכנון הניסויים, האנליזה, עיבוד התוצאות - יש המון המון עבודה. היכולת לקחת רעיון או שאלה ולתכנן מערכת ניסוית או מודל תיאורטי, שיענו על השאלה, מבדילה בין מדענים טובים למדענים יוצאי דופן. גם היכולת לעשות סינטזה של התוצאות ולקבל תמונה כללית ולקשר בין התוצאות לשאלות הבסיסיות יכולה להבדיל בין מאמר טוב למאמר חדשני שמקדם את המדע קדימה. במילים אחרות - עם אותו רעיון, אותה שאלה, יש מי שישאר עם הרעיון ויש מי שיפרוץ מחסומים ויקדם את המדע. עם אותן תוצאות יש מי שיפרסם מאמר עובדתי, על מה שמצא, ויש מי שיקשר את התוצאות לשאלות עמוקות וגדולות וידע גם לתכנן את הניסוי הבא בו הוא ישלים את תמונה ויצליח לענות על שאלות רחבות יותר. כמו בכל תחום אחר בחיים - לזהות בעיה או שאלה או רעיון - הם שלב הכרחי לענות על השאלה, אבל רחוק ממספיק. אז של מי זכויות היוצרים, של זה שהגה את הרעיון ונשאר בשלב הזה או זה שהוציא את הרעיון אל הפועל ועשה את העבודה והוציא מוצר מוגמר ומבוסס? לא תמיד התשובה ברורה. אני חושבת שנדיבות היא תמיד לטובה. לצטט אחרים, להודות במאמר על תרומות רעיוניות, להכליל אנשים שתרמו למאמר. אי אפשר להפסיד מזה, אבל לא תמיד אנשים עושים את זה.

בחזרה לנעמי רגן. היא אומרת בעצמה שקראה את הספרים של הסופרות האחרות (שאני לא שמעתי עליהן לפני המשפט, אבל נניח שאני לא משקפת). היא מודה שיש משפטים דומים (אם היו פסקאות שלמות אני חושבת שלא היתה בכלל שאלה.). אבל הסיפור שהיא כתבה שונה גם מבחינת התוכן וכנראה גם מבחינת הרמה מהספרים של הסופרות האחרות, אחרת הן היו מצליחות בזכות עצמן. הספרים שלהן התפרסמו, ולא זכו להצלחה דומה לשלה. במדע, מרגע שמאמר התפרסם הידע והרעיון שמוצג בו שייכים לכולם וכולם יכולים להשתמש בו. בסיפרות, כנראה שהמצד יותר מורכב. אולי נעמי רגן היתה צריכה להיות יותר זהירה ולהמנע מלשלב בספרים שלה סיטואציות מספרים של אחרות. גם אני משתמשת במשפטים ממאמרים של אנשים אחרים כשאני מתארת את התוצאות שלהם, אבל למזלי במדע מקובל לשים ציטטה, ואז אני מפנה אליהם וכולם יוצאים ברווח - הם שקיבלו הפניה ואנשים יהיו מודעים לעבודה שלהם, ואני שלמדתי מהעבודה שלהם. בסיפרות, קולנוע ותיאטרון זה יותר בעייתי. אווטאר הוא סרט מדהים ועוצר נשימה, ומאוד מזכיר את טירה באויר של מיאזקי וסרטים אחרים שלו. ג'ימס קמרון אמר שהוא הושפע מכל ספר מדע בידיוני שקרא ומסרטים שראה ואני בטוחה שזה נכון. אני לא חושבת שמיאזקי יתבע את קמרון על זכויות יוצרים. כי ג'ימס קמרון יצר את אוואטר, שאולי דומה ומושפע מהרבה סרטים אחרים, אבל הוא שונה מכולם, וברמה אחרת לגמרי. אין יצירה סיפרותית, אומנותית, מדעית ומוסיקלית שנולדה בלי הפריה מיצירות של אנשים אחרים. באיזה שהוא מקום אנחנו מחוברים אחד לשני והיצירה תמיד מופרית מאנשים אחרים.

אז באיזו זכות אני כועסת על הבוס? הרי אני אומרת שכל יצירה מושפעת מהסביבה, אז מותר לו להיות מושפע ממני. אני כועסת עליו כי כשהצגתי לו רעיונות שלי הוא באופן עיקבי, ביטל אותם על ידי תקיפה אישית שלי. זה גרם לי ללמוד לעשות את הצעדים בין הרעיון לביצוע בעצמי. זה גרם לי להלחם על מה שאני מאמינה בו - מול עצמי, להקשיב לעצמי ולנסח לעצמי את הטענות והלוגיקה של הרעיונות שלי, מול המערכת שאני חוקרת - לתכנן ניסויים שיענו על השאלה. ובסופו של דבר, מולו, להציג לו את התוצאות ואת הפרשנות שלי ולעמוד עליה מול ההתקפות שלו. החלק הכי כואב היה כשהבוס לקח קרדיט על התוצאות וניכס את הרעיון לקניין הרוחני שלו, בלי לתת לי קרדיט. מצד שני, אם לא הייתי במעבדה שלו, לא הייתי מגיעה לתוצאות האלו, בלי המאבק הזה איתו לא הייתי מתפתחת כל כך כמדענית, אז למי מגיע הקרדיט? לשנינו. מי קיבל את הקרדיט? באופן עקרוני, שנינו, כי שנינו על המאמר. באופן מעשי, כל אחד מאיתנו קיבל מה שהוא צריך לשלב של הקריירה בה הוא נמצא. באופן אישי, הוא שבר את לבי. כי הוא אף פעם לא אמר תודה. אף פעם לא אמר - וואו, את צדקת, אני טעיתי, כל הכבוד. או אפילו - כל הכבוד. ההיסטוריה נעלמה ברגע שהעובדות היו ברורות וההעלמות שלה גרמה להישגים שלי להטשטש אפילו בעיני. יש משהו בהכרה של שני הצדדים בתרומה של כל צד שעושה את התרומה אמיתית, וחוסר הכרה מטשטש אותה.

אני מכירה את ההרגשה של לראות משהו שלי מוצג כמנותק ממני, ומכאן אני מבינה את התחושה הקשה של סופרות שראו איך משהו משלהן נכנס לספר של סופרת אחרת שלא נתנה להן קרדיט. עדיין אני חושבת שיש הבדל בין מה שקרה לי למה שקרה להן. אני עשיתי את כל הדרך בעצמי, בניגוד לדיעה של הבוס אבל השם של שנינו נמצא על המאמר כי הוא היה נוכח בכל שלבי היצירה. המאבק איתו תרם לתוצאה. שנינו תרמנו, לכן שנינו על המאמר. נעמי רגן בראה עולם חדש ותארה אותו במילים משלה, חיות ומיוחדות לה, היצירה היא שלה. אני לא חושבת שהיא העתיקה, כי את זה היה מאוד קל להוכיח. כנראה שהיתה השפעה, כי אחרת היה קל להחליט  שהיא צודקת והמשפט לא היה נגרר שנתיים. עד כמה שניתן לדעת בלי לקרוא את הספרים האמורים, נראה לי שהספרים שלה הם היצירה שלה, למרות ההשפעות, ולכן זכויות היוצרים הן שלה, השם שלה צריך להיות על הספר. מצד שני, לשם ההגינות הכוללת, אולי יש מקום להפנות בתחילת הספרים שלה לספרים שלהן, כציון להשראה סיפרותית. אולי אם היא היתה עושה את זה, המאבק המשפטי לא היה מתחיל. יכול להיות שאני טועה, אבל אני מאמינה שנדיבות עובדת. שלפעמים כל מה שאנשים רוצים, הוא הכרה בתרומה שלהם לתוצאה. הפניה לעשיה שלהם. אני תמיד אומרת תודה במאמרים שלי, אפילו על שיחה שהאירה לי, על משפט שנאמר לי, אם ההשפעה שלו היתה גדולה. אולי גם סופרים צריכים לעשות את זה.