אולי תנסי גם כתום?

איש ביצע פשע והודה בו. השופט אומר לו: אתה צריך להגיד לי משפט. אם הוא יהיה אמת, תלך לכלא לארבע שנים. אם הוא יהיה שקר, תלך לכלא לשש שנים.

הנידון אומר משפט, והשופט משחרר אותו.

מה הנידון אמר?

לקח לי כמה דקות לענות על זה. המורה של ירדן לא הצליחה לענות על זה, ואף חבר מהכיתה שלה אפילו לא ניסה.

המורה של ירדן פתחה להם אתר אינטרנט אינטרקטיבי, שמזכיר קצת את ישראבלוג. לכל תלמיד יש דף משלו בו הוא יכול לשים מה שהוא רוצה, ויש דפים מיוחדים למדע, מתמטיקה, משחקים, ביקורות, וכו'. ירדן התאהבה באתר והציפה אותו בפוסטים על מדע, שאלות קשות במתמטיקה (ראה לעיל) ובנוסף, תיקנה לאנשים טעויות. אתמול בערב היא בכתה בכי קורע לב על זה שאף אחד לא עונה על הפוסטים והשאלות שלה. נסיתי להסביר לי שהן קשות מדי, ואז היא נורא כעסה על זה שהם לא מנסים אפילו. שאלנו אותה מה המטרה שלה, לתקשר או להביע את עצמה. היא אמרה ששתיהן כמובן. כנראה שהיא תצטרך ללמוד להביע את עצמה בצורה שאנשים יוכלו להגיב, אבל בינתיים אנחנו עוד לא שם.

אני לא יכולה לתאר לכם כמה חורים שחורים בנפש שלי הסיטואציה הזאת עוררה.

היא לא יודעת שהיא כל כך חכמה. היא לא יודעת שיכולות ההבנה, החשיבה, והניתוח שלה לא רגילות. השאלות שהיא שואלת. היא יודעת שהיא חכמה ויודעת הרבה, אבל זה מעבר לזה.

היום בבוקר היא אמרה לי, מעניין איך בן אדם עיוור חש. כשאני עוצמת עיינים הכל שחור, אבל אני עדיין רואה שחור. מה בן אדם עיוור חש?

היא צודקת. גם אני חשבתי הרבה על עיוורון אבל לא הלכתי מעבר לחושך. אצל אדם עיוור האיזורים במוח שאצלנו אחראיים על ראיה מוקדשים לתיפקודים אחרים. כנראה שהוא לא רואה שחור. הוא לא רואה.

הידע שלה מדהים. היא יודעת לזהות חרקים, מכירה משפחות של חרקים שאני אמורה לדעת ולא יודעת. אין כמעט שאלה על בעלי חיים שהיא לא יודעת לענות עליה. החשיבה המתמטית שלה מעולה. אבל החושים שלה לא מכוונים לחוש את החברה מולה. אין לה את האנטנות הנכונות. היא רגישה לסבל, יש לה חוש צדק מפותח, אבל חסרה לה אינטואציה חברתית. לזוהר יש את זה בשפע, יש לה כל האנטנות החברתיות והבנה חברתית שמפתיעה אותי כל פעם מחדש. ירדן קצת עיוורת חברתית. לפעמים אני שמחה שהיא לא רואה את כל המסרים שאני קולטת. לפעמים זה מדאיג אותי. אבל היא הסתדרה מצויין בדרך שלה עד עכשיו. איך שהוא הויקי הזה, חידד את הבעיה.

ממיע אומר שכמו כל דבר אחר צריך ללמד ולכוון אותה. אני מבינה שהוא צודק, אבל הסיטואציה הזאת מחזירה אותי לשריטות החברתיות שלי. עד היום אני לא תמיד יודעת איך לתקשר עם אנשים. תמיד הרגשתי שמשהו בי מאיים על אנשים. שאני צריכה להסתיר או לטשטש עצמי. לא פעם ולא פעמים אנשים אמרו לי שהם מפחדים ממני (האמיצים יותר), ביקשו ממני לא לשאול שאלות בסמינר שלהם, או פשוט תקפו אותי באופן אישי (הפחדנים יותר, אני מניחה). הבוס שלי עשה הכל, חוץ מלהגיד שאני מאיימת עליו בצורה מפורשת. אבל עם הבוס שלי נלחמתי חזרה. לא האמנתי שאני אנצח, אבל המאמר הניסויי התקבל ועומד לפני פרסום. הוא שלח אותו למבקרים הכי קשוחים שיכל לחשוב עליהם, והם אהבו אותו. היום אני מפחדת להכשל ואני מפחדת להצליח. אני מפחדת לבלוט, תמיד הרגשתי שאני בולטת מדי ולא היה לי נוח עם זה. באיזה שהוא מקום רציתי להיות כמו כולם. אבל אף אחד לא יכול להיות כמו כולם כי אין דבר כזה. בסופו של דבר אנחנו צריכים ללמוד לחיות עם הבליטות שלנו בשלום. כל עוד אנחנו לא פוגעים באף אחד, מותר לנו להיות אנחנו. צריך גם ללמוד לחיות עם זה שלא כולם יאהבו או יבינו את מה שאנחנו אומרים. וצריך ללמוד לחיות עם חוסר הוודאות.

אתמול כתבתי את הפיסקה הראשונה במאמר שאציג בכנס. על התקדמות במדע. זה הולך בערך ככה:

בדיעבד מאוד קל לזהות התקדמות במדע: "בעבר היה מודל שהסביר תופעה א' ולא הסביר תופעה ב'. עכשיו יש מודל חדש שמסביר את שתי התופעות". פשוט. אבל בפועל, כשיש לך תופעה ב' שהמודל המקובל לא מסביר, אתה חוזר על הניסוי אלף פעמים כדי להיות בטוח שאתה רואה מה שאתה רואה. ואז אתה תקוע עם תוצאה שאתה לא מבין, בלי תשובה לשאלה ששאלת, ובלי מודל להאחז בו. אתה אבוד ומתוסכל, ולא תמיד יודע איזה עוד ניסויים לעשות או באיזה כיוון מחשבתי ללכת כדי להבין את מה שראית. אתה במבוי סתום. זאת תקופה נוראית. זה סבל של אי וודאות. אבל כדי שהמדע יתקדם צריך שיהיו מדענים שיוכלו לסבול את התקופות האלו, ולעבור אותן בשלום, עד שיגיעו בדרך לא דרך, למודל הבא, להבנה הבאה.

(לא כתבתי את זה ככה, אבל זאת הרוח של הדברים).

רק לכתוב את זה, להבין את זה, מילא אותי בשמחה.

זה לא שמשהו לא בסדר איתי, או שעשיתי משהו לא נכון. תקופות אי הוודאות האלו הן חלק הכרחי מלהיות מדענית ולהתקדם במדע. הזמן שעבר בין לקבל את התוצאה, ולהבין מה היא אומרת, שלפעמים היה שנה שלמה, הוא הזמן שהיה דרוש לי להשתחרר מתפיסה שהיתה התפיסה המקובלת במעבדה, ולהגיע לתפיסה חדשה והבנה חדשה של המערכת. אני לא דפוקה, אני כנראה בסדר. זה הוריד ממני הרבה כעס על עצמי ותסכול, להבין שככה זאת התקדמות במדע. לעזוב את החופים הבטוחים של המודל הקיים, לשאול שאלה, להפליג באוניית הניסויים והתיאוריה, ולהמשיך בלי להתייאש ובלי מפה, עד שמגיעים לחוף הבא. אני חושבת שאני מסוגלת לעמוד בזה.

באינטרקציה מול אנשים, אני עדיין לא בטוחה. אני עדיין חוששת להיות זאת שמגלה את החוף הבא ומסבירה אותו לאנשים אחרים. אני מפחדת מהתגובות שלהם. כמו שפחדתי מהבוס. אבל עם הבוס זה היה לחיות או לחדול, ולכן נלחמתי. עד היום אני מופתעת מזה שזה עבד.

אני חושבת שכשאלמד לחיות עם זה בשלום, ועם זה שאני לא יכולה לדעת לאיזה חוף אגיע וצריכה רק לסמוך על השאלות שאני שואלת ולהיות פתוחה לשאלות של אחרים, אוכל להעביר את זה הלאה. לירדן.

(בדיעבד, אחרי שכתבתי את הפוסט, וקראתי אותו שוב, וקצת דיברתי וקצת קראתי תגובות אני חושבת שעירבבתי כאן שני דברים שמעורבבים אצלי - הרגשת המגושמות החברתית, שהיא הרבה עניין של אופי והתנהגות, ומצד שני - המצויינות ואיך לחיות איתה. הן כמובן קשורות, אבל עדיין נפרדות, ושתיהן דורשות התייחסות.)

אז מה הנידון אמר לשופט?

:-)

אהבה, נסיעה, עבודה

.

אתחיל באהבה, כי היא הבסיס של הכל.

דיברנו ודיברנו ודיברנו, והבנתי וראיתי והפנמתי. את מה שבי ומה שבו ואיפה חייב להיות שינוי כדי לאפשר קירבה, חיבוק וחיבור וחיזוק והורות יותר טובה. הרגשתי את ההקלה שלו, כי הבנתי אותו. כי אולי בפעם הראשונה הבנתי, בלי שהוא אמר לי, הבנתי מתוך זה שנסיתי לכתוב את הדברים במכתב, שאני מנסה לשלוט בו ולכפות את הרצון שלי עליו. לא כל הזמן, פחות מפעם, אבל עדיין, יש רגעים שהצורך שלי בשליטה, וביצוע משימות משתלט לי על הכל ואני לא רואה כלום חוץ מאת המשימה שצריך לבצע. זה קורה לי גם מול הילדים, בעיקר מול שגיא. זה קורה לי המון מול עצמי. אני לא רואה את עצמי בכלל. רק את מה שצריך לעשות ומאיים להרגני. ראיתי איך זה משבש לי את הכל, וגורם לי להיות חרדה כל הזמן, לחוצה כל הזמן. איך שום הישג שלי לא נותן לי בטחון כי הוא מסמן את השלב הבא, את המשימה הבאה. איך תמיד מה שיש לי, מה שעשיתי, חסר, כי מרגיש לי מעט מדי מאוחר מדי ויש עוד כל כך הרבה שלא.

הבנתי, אני לא יכולה להמשיך ככה. אני לא רוצה להמשיך ככה. זה פוגע בכולנו יותר מדי. בי, בתור התחלה ואז בהם. ואנחנו חשובים לי מדי.

אבל הדבר היחיד שאני מכירה ויודעת להיות הוא אני. אני לא יודעת להרפות, לשחרר, לקבל, להשלים, ולהמשיך לשאוף ולחיות בתוך זה. נראה לי נורא נורא מפחיד

לקבל

לשחרר

להשלים.

לקבל את המגבלות שלי ושלו.

לשחרר את הרצון שלי לשלוט בתוצאות.

להשלים עם זה שזאת אני עכשיו, עוד חודשיים ארבעים ואחת, זה מה שעשיתי, זאת מי שאני עכשיו. זה הכי טוב שלי.

אני יודעת לעשות הרבה דברים. אני יודעת לכתוב, אני יודעת לתכנן, אני יודעת לכתוב, לתכנן, לעשות ניסויים, ולהיות אמא באותו זמן.

אני לא יודעת לקבל, לשחרר ולהשלים.

להשלים עם זה שעם כל המאמץ שלי, התוצאות לא בידיים שלי.

שעם כל הלמידה שלי עדיין אעשה טעויות ואפספס.

להשלים עם מעגל החיים.

גמרתי להיות ילדה, נערה, צעירה. עכשיו אני המבוגרת שמלמדת את הצעירים ותומכת בהם כשהם גדלים ומגלים את עצמם.

אבא שלי פינה את המקום שלו. יום אחד אפנה את המקום שלי.

יש המון כובד על הזמן הזה, ואני לא יכולה לשלוט בתוצאות. יכולה רק להשתדל, לנסות, ואף אחד לא יכול להבטיח לי שזה יצליח. שמה שאני עושה יהיה תרומה משמעותית.

מרגישה חוסר בטחון.

הכנתי הרצאה לכנס, אבל אני לא בטוחה שהיא מספיק טובה. אני צריכה למלא טפסים לויזה. צריכה לקנות כרטיס טיסה. זאת הזדמנות מיוחדת להכיר חלק מהקהילה הישראלית. אני מפחדת להכשל.

אני לא יכולה לדעת איך ההרצאה שלי תתקבל. אני לא יכולה לדעת איך אני אתקבל. הדבר היחיד שאני יכולה זה להכין הרצאה על דברים שעשיתי שבעיני יש בהם תרומה. דברים שאני מאמינה בהם. מכאן, זה לא בידיים שלי וזה מפחיד אותי.

עבודה. עליתי הילוך בפרוייקט החדש. אנחנו עושות כמה דברים במקביל, הסטודנטית ואני. כיף שהיא חזרה. יש הרבה דברים חדשים, ושוב אני מרגישה קצת חוסר בטחון. אני שואלת את השאלות הנכונות? אני מתמקדת בדברים הנכונים? אני עושה את הניסויים שיקדמו אותי הכי טוב?

אין לזה סוף.

ואני כל הזמן חושבת שלקבל, לשחרר ולהשלים, יכול לעזור לי בכל זה. רק אני לא יודעת איך לעזאזל מקבלים, משחררים ומשלימים. זה זר לי לחלוטין כל הקונספט הזה, אבל זה מרגיש כמו משהו שאני צריכה כדי להנות מכל הדברים המדהימים שקורים לי בחיים האלו.

כל הדברים הטובים האלו, ואני ממשיכה לסבול. זה לא הגיוני בעיני.

אני לא יודעת איך להרגיש טוב בתוך משימות מתרבות ואי וודאות לא מצטמצמת.

השיר הזה כל הזמן בראש שלי בזמן האחרון.

כבד לי.

אני חושבת שבכל אחד מאיתנו יש נמלה קטנה, שפשוט רוצה לעשות מה שאומרים לה, לא לחשוב יותר מדי, לחפש גרגירים ולהביא אותם לקן. יש בנו גם פילה מנהיגה שלוקחת אחריות על העדר. ויש בנו גם זאב בודד, שלא רוצה שיגידו לו מה לעשות ולא רוצה להגיד לאחרים מה לעשות, רק לעשות את הדברים שהוא אוהב בדרך שלו.

אני חושבת שאצלי, בהרבה מובנים, הזאב הבודד דומיננטי. אני לא רוצה שיגידו לי מה לעשות, אבל גם לא רוצה להנהיג או להגיד לאחרים מה לעשות. אני אוהבת לדבר עם אנשים על מדע ולהתייעץ ולהגיד מה אני חושבת, אבל את ההחלטות שלי, את הפרוייקטים שלי, אני עושה לבד. מצד שני, אני גם לא אוהבת להגיד לאחרים מה לעשות. הבעיה היא שאי אפשר לברוח מזה לאורך זמן. שיתוף פעולה מאוד מקדם מחקר. ומצד שני, באיזה שהוא שלב צריך שיהיה אומץ להגיד את האמת שלך, לקחת אחריות על מה שאתה מאמין בו, לבקר, לשפוט, ולהחליט החלטות ולהמליץ המלצות שישפיעו על אחרים.

נורא קשה לי עם זה.

קשה לי גם עם מה שאני חושבת שהעתיד יביא. התמודדויות מול אנשים אחרים. יכול להיות שאני טועה, אבל אני חושבת שאני עומדת להיות חלוצה בתחום שלי. להיות חלוץ זה חרא. זה נורא קשה. בתוך הסביבה המחבקת של קהילת הקיפודים המסרים שהבאתי התקבלו מאוד יפה. למעשה, בכל מקום בו נתתי הרצאה טובה, מה שהבאתי התקבל יפה ועם הרבה התלהבות. אז למה אני חושבת שדווקא בישראל יהיה לי קשה יותר?

אולי כי אני לא מכירה. דווקא את ישראל, מכל המקומות, אני לא מכירה מדעית כביולוגית.

אולי כי נורא חשוב לי לחזור לישראל, ואני מפחדת שלא אמצא בה את המקום המקצועי שלי, את הסביבה התומכת והאוהדת שהייתי רוצה ומצאתי כאן.

עזבתי את ישראל אדם אחד, ואני חוזרת אדם אחר. הזכרונות שלי משם הם של האדם שהייתי לפני חמש שנים וחצי, לא הייתי בשלה מקצועית, לא ממש אהבתי את מה שעשיתי, לא מצאתי את המקום שלי ולא את הקול שלי. ההבשלה, הגדילה, העשיה, ההתפתחות, המקום בו אני נמצאת עכשיו הוא שונה. אבל אני עוד לא יודעת איך כל אלו יתקבלו בארץ. אני יודעת רק איך הם מתקבלים פה. 

אולי בעצם אני פחות זאב בודד כאן, ואולי קצת הפכתי חלקית לפילה מובילה. אולי הפחד האמיתי שלי הם שהפילים האחרים בארץ ואני לא נתחבר. הם נראים כל כך זרים ורחוקים מפה.