אולי תנסי גם כתום?

אתמול היינו ביום פתוח בבית הספר אליו הבן עובר. איזה מקום מדהים זה. המנהלת ריגשה אותי ונגעה בי בדברים שאמרה. כל כך שמחתי שהוא והילדים האחרים ילמדו במקום כזה. היא אמרה שלהורים יש לפעמים רצון שהילדים שלהם יגיעו למקומות בהם לא היו, כדי לפצות את עצמם על החוסר. זה משהו שאף פעם לא הרגשתי כי בתחושה שלי הגעתי לכל מקום שרציתי והרבה מעבר למה שרציתי. אבל היא אמרה משפט נוסף שמאוד דיבר אלי- שהורים שהגיעו להישגים בחיים מצפים שגם הילדים שלהם יגיעו לאותו מקומות.

הפסיכולוג של בית הספר דיבר איתי על הפנטסיה שהיתה לי בקשר לילדים ושהגילוי שהילדים לא יעמדו בפנטסיה כרוך באבל מסויים שאחריו תבוא קבלה והכלה. זה התחבר לי לדברי המנהלת. לא היתה לי פנטסיה אבל היה לי ברור שהילדים שלי יהיו כמוני, מהבחינות החיוביות. הם לא כמוני. הבן לא הישגי כמוני ולא מוכן להתאמץ כדי להצטיין ובת אחת מתאמצת מאוד אבל מתמודדת עם קושי למידה שלא חוויתי אף פעם. אני מוצאת שלא קל לי להתמודד עם זה ריגשית. אני דואגת להם ולא מבינה את חוסר המאמץ של האחד, ולא יודעת איך להתמודד עם הקשיים של השניה. איך לעזור לה ולו להתגבר על הגבולות של עצמם. הפסיכולוג אמר שצריך להיות להם טוב במקום שבו הם מרגישים נוח. זה גם משהו שלא פשוט לי. להבין שהטוב שלהם אחר משלי. עם הגדולה בסופו של דבר למדתי להכיר ולקבל את הטוב שלה, אבל עם הסנדביצ'ים המקסימים שלי, אני עדיין מתקשה. 

הוא עומד לעבור לבית ספר נהדר ואני מקווה שהוא יפרח שם. הוא מצא את המקום שלו בכיתה ונהנה בבית הספר. באנגלית ובחשבון הוא טוב מאוד, אני חושבת שיש מורים שמעריכים אותו, למרות שאת המחנכת שלו לא הצלחתי לפגוש יותר מחצי שנה ואני מאוד כועסת על חוסר האיכפתיות שלה. אני רוצה שיוצאות הדופן שלו תצא החוצה וזה יצא רק אם יתאמץ, אבל לא יודעת איך להניע אותו. הוא כל כך מוכשר, מקורי ויצירתי, אבל לא עושה שום דבר יצירתי חוץ מלשחק במחשב ולזרוק כדור על הקירות. היום שאלתי אותו - Don't you want to be outstanding? והוא אמר שהוא רוצה. אז שאלתי - ואם זה כרוך במאמץ, אז הוא אמר שפחות. צחקנו על זה ודיברנו עוד. הבאנו לו ספר מהסיפריה והוא קרא סוף סוף. אני לא יודעת איך לגרום לו להתנפל על החיים שלו ולחוות אותם ולהנות מהם ולמצות את מה שיש בו. אולי זה מספיק טוב בשבילו אבל אני יודעת כמה הוא תמיד נמנע מכל יציאה משיגרה וכמה הוא נהנה בסופו של דבר, כך שאני חושבת שאם יצא מהמקום המוצל והבטוח שלו יהיו לו חיים הרבה יותר מלאים ומעניינים.

עם הסנדביצ'ה אני צריכה סבלנות והכלה, ואולי גם הכלה לעצמי. אני כל כך אוהבת אותה ויש בה כל כך הרבה חסד וקסם, וזה שהיא מתקשה לקרוא זה חלק כל כך קטן ממנה. אבל החלק הזה נעשה מאוד גדול כשאני עוזרת לה לעשות שיעורי בית וזה מעיב על היחסים שלנו.

לילה טוב יקירי, וסוף שבוע נפלא.

אני קונה ידיעות סוף שבוע כמעט כל שבוע, בעיקר בגלל דנה ספקטור. האומץ להסתכל פנימה ולהגיד מה היא רואה נוגע בי ומדבר אלי. השבוע ספקטור כתבה על זה שאם נהנים להיות עם ילד, כל חווית הגדילה שלו משתנה. חנוך דאום כעס על המתנחלים ששוכחים תינוקות במכוניות ודיבר על זכותו לכעוס עליהם ולבטא את דעתו בצורה סרקסטית. ובינהם, במקום טוב באמצע כתבה ענקית על מארי פיזם, רוצחת ביתה, רוז, שמצאה במה להגיד לכל עם ישראל (כנראה לפני העירעור שהיא מגישה, למה לא לקדם את המשפט?) כמה היא הקורבן בסיפור, כמה קשה היה לה בחיים, וכמה אנחנו צריכים לסלוח לה. בכתבה, בין סיפורי הילדות הקשה של מארי, המכות שקיבלה מבן זוגה, וכמה היא מתגעגעת לזו שרצחה, משובצים קטעים מפסק הדין בו קובע השופט כי היא אישה מניפולטיבית וקרת רוח, שדחפה את בן זוגה להפטר מהילדה והיתה שותפה מלאה ברצח. מויקיפדיה:

"במכתבים שנמצאו בדירתם של בני הזוג כתבה האם שבתה "העלימה ממנה את שמחת החיים שלה", והיא מבקשת מבעלה שידאג להעלים אותה מחייה"

מפסק הדין: "הנאשמת (מארי פיזם) פעלה באופן שמלמד על כוונתה שהנאשם יגרום למותה של רוז".

ידיעות אחרונות לא נעצר במחריד ונותן במה להתקרבנות של רוצחת ביתה, חסרת הישע, במה שתעזור לרוצחת בעירעור שהיא מגישה עכשיו. 

אז חנוך דאום יכול להמשיך להתרגז על הורים שאיבדו את תינוקותיהם בתאונה ודנה ספקטור יכולה להעביר מסרי שלום בין אם לביתה, ובאותם דפים, אותו עיתון שמשלם להם את המשכורת, יעזור לרוצחת ילדים מורשעת. איזו יוהרה יש לכתב שחושב שמה שהוא מסקר בכמה שעות, בית המשפט לא ראה בכמה שנים? זה כל כך עמוק המסר הזה שהעתון הכי נפוץ וצהוב במדינה משדר. כמה שנים אחרי, אנחנו מוכנים לשכוח ולסלוח כדי להגביר את הרייטינג. בעיני זה שיא חדש של מניפולטיביות קרת רוח וחוסר אחריות ציבורית. 

לא מקובל עלי. לא מקובל עלי בכלל. לכן במחאה מקומית ופרטית אני מתחייבת שלא לקנות יותר ידיעות אחרונות של סוף שבוע, עד שהעיתון יוכיח את עצמו כמקום יותר טוב. עד כמה שמצער אותי להפרד מיקירתי הספקטורית, אני לא מוכנה לעזור לרוצחי ילדים ב15 ש"ח לשבוע כשאני יכולה לקבל בחינם עיתון אחר, פחות צהוב. (זה כבר סיפור אחר, הטרור שידיעות מפעיל על המתחרים שלו, אבל זה לא הרגיז אותי מספיק כדי להפסיק לקנות ידיעות. הכתבה הזאת כן.)

הקשבתי לשירים ולסיפורים ביום הזכרון, הייתי גאה בירדן שלא רצתה לשחק במחשב ביום הזה, והצליחה לגרום לאחים שלה שלא לשחק. עמדתי בצפירה וחשבתי על הילדים שעומדים בטקסים ואיך הם מרגישים בתוך זה. תקענו מוט ארוך שבסופו דגל ענק כחול ולבן בחצר ונזכרתי באבא שלי וכמה אהב לתלות דגלים ושרשראות דגלים ביום העצמאות. הוא דאג למדינה ולאן היא הולכת, אבל יותר מבחינת בטחון. עכשיו אנחנו דואגים למדינה ולאן היא הולכת, אבל יותר מבחינה חברתית. דואגים בגלל הפערים הגדולים, חוסר ההגינות הכלכלית וחוסר האיכפתיות של הממשלה. דואגים בגלל שהחינוך הוא הבסיס של הכל ובגלל חוסר חזון וחוסר אומץ של המנהיגים שלנו, הבסיס הזה מתמלא בחורים שנרגיש בעתיד הקרוב. הפערים מתחילים בחינוך, בזה שתוכנית הלימוד היא לא באמת ארצית, ושהשכבות החלשות מקבלות חינוך אחר שלא מכין אותם להשתלב בחברה בצורה שווה. צריך לחשוב על תוכנית לימודים שלא תפגע בערבים ולא תפגע בחרדים אבל תיתן להם הזדמנות אמיתית להיות חלק מהעם הזה. בידיעות אחרונות קראתי על בתים חדשים להימנון ואחת ההצעות הפכה את "נפש יהודי הומיה" לנפש לנפש הומיה. יותר נכון אני חושבת.

חייבת ללכת. שמחה להיות כאן כל כך ואוהבת את המקום הזה. דואגת ורוצה שיהיה מקום טוב ליושביו ויקדם באמת ערכים של שיוויון ואחדות. קודם כל צריך להבין באמת שהאחר הוא אני וזה לא סתם סלוגן שצריך לשנן בבית הספר. להפנים את הערך הזה.