אולי תנסי גם כתום?

יושבת בסיפריה ומנסה להבין את רזי האוקינוגרפיה הפיסיקלית כדי שאוכל ללמד אותה בסמסטר הבא. הרקע שלי כפיסיקאית הפיל אותי הוראתית - אני היחידה בחוג שיכולה ללמד את הנושא הזה למרות שאני מכירה אותו הכי פחות ואני צריכה עכשיו להבין מה קורה באוקיינוסים פיסקאלית. מסתבר שהרבה דברים מאוד מעניינים קורים בו. האמת היא, שהנושא הזה מרתק, ואם לא הייתי צריכה ללמד אותו בסוף הקיץ הייתי הרבה נהנית יותר, או אולי מתייאשת מהמורכבות, אבל כמו שזה, אני פשוט טובעת (!) בחומר כל יום מחדש. עכשיו אני במשוואות התנועה בים.

קשה לי ללמוד חומר חדש ורחוק ממני וקשה עוד יותר בשל המצב. לא זוכרת מלחמה שהטרידה אותי ככה. המלחמה הזאת גרמה לי להבין שיש כאן בעיות לא קוסמטיות ושהמשך הקיום שלנו והעתיד של הילדים שהחזרתי לכאן תלוי בזה שנטפל בהן, רק לא ברור לי איפה מתחילים. הבעיה הכי קשה היא אנחנו לעצמנו. אין יותר קשה מזה ואין יותר מפחיד מזה בעיני. היכולת שלנו להכיל דיעות שונות משלנו, היכולת שלנו להכיל את האחר, זכויותיו וחובותיו. היכולת שלנו לקחת אחריות מלאה על המעשים והבחירות שלנו ולבחור, כל פעם מחדש, בסובלנות. היכולת להכיל פחד, חוסר אונים וכעס בלי שיהפכו לשנאה. היכולת לחייך אחד אל השני תגובתית אפילו כשחושבים הפוך. לזכור שזה בן אדם בצד השני ומותר לו להאמין במה שהוא מאמין ולהסביר את דעתו. לא לשנוא ולא להתנהג בשנאה. לחבר ולמצוא את המשותף ולא לפלג. בחזון העצמות היבשות שלי, כולם, יהודים, ערבים, חרדים, נוצרים, מבינים שאנחנו צריכים לשלב כוחות כדי לחיות כאן חיים נורמליים. חייבים לדבר ולהגיע להבנות, זכויות וחובות משותפים. קודם כל פנימה, החוזק שלנו חייב לבוא מבפנים. המלחמה הזאת מחברת ומוציאה הרבה מאוד יופי מהרבה אנשים. תרומות מזון מגיעות אל החיילים שמעבירים אותן לחלשים. מקווה שימשיך גם בלי התווך של החיילים.

אני לא יודעת איך להתחיל בשינוי הזה. אני חושבת שבתור התחלה אני אתחיל בקטן, מול עצמי. יש לי נטיה לכעוס ולתקוף שאני מנסה תמיד להתגבר עליה ולדבר במקום. אני אנסה קצת יותר. 

הבעיה השניה היא אנחנו ושכנינו, וגם לה נראה שכרגע אין פתרון. מכל הדיעות הנחרצות שאני קוראת מכל הצדדים אני לא יודעת אם הם מבינים רק כח ורוצים להשמיד אותנו בשלבים, או שהם בעצם מתחננים לדבר איתנו ורוצים שלום, ואנחנו לא מסכימים. אין כל כך נראטיב של אמצע ואני חושדת שהאמת עוברת שם. דויד גרוסמן כתב מאוד יפה אתמול בידיעות אחרונות - הרבה שונאים אותנו כדיפולט, לא בהכרח בגלל הכיבוש, מצד שני, בסופו של דבר נצטרך להסכים וללמוד לחיות כאן ביחד וזה יעבור דרך דיבור. כמו שמישהו אחר כתב בידיעות אחרונות של היום - עם מתווכים כמו האמריקאים עדיף כבר לדבר עם אוייבנו. בחזון העצמות היבשות השני אני רואה אותנו מדברים איתם ולמרות נקודת ההתחלה הלא אופטימית היום, בסופו של דבר אנחנו לומדים להיות שכנים סבירים, מתפקדים. אני מאמינה שהם כן רואים אותנו כחברה שהם היו רוצים להדמות לה למרות הכל. (ירון לונדון היום בידיעות אחרונות, מאמר מצויין).

הבעיה השלישית והכי פחות אקוטית בעיני, היא העולם. הם לא מחבבים אותנו, אבל נראה לי שהיו מעדיפים להתעסק במשהו אחר. כשנפתור את הבעיות הפנימיות והמקומיות שלנו ממש לא נעניין אף אחד. חלק ג' של חזון העצמות היבשות, עולם שרוצה לבוא לטייל בישראל כי היא כה מגניבה וכי הישראלים  מכניסי אורחים ומסבירי פנים.

כזאת אני, חייבת לספר לעצמי סיפור עם סיכוי להמשך טוב. שבע וחצי השנים בארה"ב והשנתיים וחצי כאן, הראו לי כי מקומי כאן ואני מקווה שגם מקום ילדי. אני לא רוצה לגור במקום בו ארגיש אורחת, רוצה להרגיש בבית, גם כשהמחיר של הבית יקר. אבל רוצה להרגיש שיש לנו עוד תיקווה אמיתית להיות חברה טובה וצודקת. 

עכשיו, חזרה למשוואות התנועה.

-

כמה שעות מאוחר יותר, אחרי ההרוגים מהפצמ"ר, ההפגזות של חיפה והחדירה לשער הנגב, תוך כדי הפסקת אש חד צדדית. זה נראה שהם פשוט נותנים גז במקביל לזה שאנחנו עוצרים באדום של העולם. הרגשה נוראית של חוסר אונים - נפלנו לידיים של החמאס בגלל המתינות שלנו. מייאש.

תמיד אני מרגישה עילגת ובורה כשמדברים פוליטית, היסטורית וצבאית, ובצדק. אני עילגת ובורה. אלו נושאים שמעולם לא עיניינו אותי וכשמשהו לא מעניין אותי אני לא יודעת עליו קצת, אני לא יודעת כלום. בהיסטוריה יש לי את הציון הנמוך ביותר מבין הבגרויות, והוא משקף חוסר היכולת שלי ללמוד עובדות שלא מדברות אלי. אבל המלחמה הזאת שלחה אותי לקרוא וללמוד על הסיכסוך ותולדותיו, כדי שיהיה לי מושג משלי על חוזק טענות השמאל מול חוזק טענות הימין, מול חוזק טענות המרכז. אני עדיין לא מגובשת, אבל כבר ברור לי שכשצד אומר באופן חד משמעי שזוהי האמת ואין אחרת, זה סימן מאוד ברור לזה שהוא טועה. במיוחד כשבסוף המשפט על האמת הוא מוסיף: וה"XX" הצדקנים לא רוצים לראות את האמת הזאת כי היא לא נוחה להם. שני הצדדים משתמשים במשפט הזה והוא מעורר אנטגוניזם בלי קשר לזהות ה-XX. אין אמת אחת ואולי אפילו אין מציאות אחת, המציאות היא כפי שאנחנו חווים אותה. יורים עלינו טילים, הימין יגיד שזאת סיבה לכבוש את עזה והשמאל יגיד שזה באשמתנו. בכל מקרה, זאת לא סיבה לתקוף אישית אחד את השני. לכל אחד הזכות לחשוב את מחשבותיו, אבל הימים האלו מדגישים כמה חשובה היא הדרך בה אנשים מתבטאים וכמה נכונות יש בהם לנהל שיח אמיתי עם אנשים שחושבים אחרת. הנכונות לדבר זה עם זה, ימין עם שמאל, יותר חשובה בעיני מכל פתרון מדיני או צבאי לאויבים מבחוץ. אנחנו חייבים להיות מסוגלים להכיל ולקבל ולכבד אחד את השני, ולא לשנוא או לכעוס אדם בשל הדיעות שלו או האמונות שלו. דבר ראשון מבפנים, דבר ראשון אחד כלפי השני. 

במקום לעבוד התחלתי לקרוא בלוגים, כחלק מלימוד המציאות הישראלית. עדה אומרת את מה שאמרתי למעלה מאוד יפה ומיישמת את זה בצורה מופלאה בתגובות העינייניות והחכמות שלה. גיליתי את הבלוג של אורי הייטנר שאומר הרבה דברים שאני חושבת (וגם את זה שהאמת אצלו, אף אחד לא מושלם). בפוסט האחרון הוא מדבר על האופק שלנו בתוך המציאות שבה אנחנו נמצאים והוא אומר שהאופק שלנו הוא להמשיך להיות מצויינים, להמשיך לשאוף לטוב. אני מסתכלת על הילדים המצויינים שלי, בעין בלתי משוחדת (האמת אצלי, ברור), וחושבת שהשמיים הם הגבול (אולי), מבחינת היצירתיות ויכולת ההמצאה שלהם. דוגמא משקפת:

זה ציור שהגדולה שלי עבדה עליו כחודש. הוא מכיל את גיבורי 100 המשחקים הראשונים של ניטרום, חברה אנגלית למשחקי מחשב באינטרנט שאת המשחקים שלה הבת שלי אהבה במיוחד. הבת פירסמה אותו באתר האומנות שלה וממנהלת ניטרום כתבו לה שהם יושבים ביחד במשרדי הנהלת החברה ומנסים לזהות את כל המשחקים שיש בתמונה. הם שמו לינק באתר שלהם לתמונה שלה. (לדעתי, אם היא היתה בת 18 ובאנגליה הם היו מציעים לה עבודה. :-)) זה מדהים כמה העולם הזה קטן וכמה כל דבר יכול להגיע לכל מקום.

הילדים שלנו נולדים לעולם שבו הידע והנגישות אליו שונה ממה שגדלנו עליו. הפרטיים שלי יודעים לעשות דברים שמדהימים אותי וכולם בני 14 ומטה. אני מקווה שהטכנולוגיה והראיה שלהם תאפשר עולם יותר צודק ופחות צדקני. אני מאמינה שאפשר יהיה להלחם בטרור בדרכים שאנחנו לא מדמיינים עכשיו, שימנעו פגיעה בחפים מפשע ואני מאמינה שהנגישות לידע תשנה את העתיד. עצם זה שאפשר לשמוע את כל הדיעות של כל אחד מכל מקום, משנה את המציאות. זה שדברים הם כתובים ומתועדים, בסופו של דבר, יגרום לשימוש יותר מתון במילים קשות. אני יודעת שהיתרון של בני האדם הוא שהם לומדים, כל הזמן לומדים וזה לדעתי האופק שלנו. 

עוד דבר שקרה במלחמה הזאת הוא שהבנתי שאני כאן, לגמרי כאן ואין לי ארץ אחרת, אפילו לא במחשבה. זה המקום שלי ואותו אני אוהבת. זה משמח אותי אבל גם קצת מדאיג ולכן כל כך חשוב לי לחפש סיבות לתיקווה שא. יש לנו סיכוי להשאר פה, וב. שיש סיכוי שהחיים שלנו כאן יהיו טובים.

מכל הדברים הקשים שקרו בימים האחרונים הכי העלה לי את הסעיף הוא כינוס הוועדה לזכויות האדם באו"ם שדרשה לבדוק את פשעי המלחמה שישראל עושה, לכאורה, בעזה.

אז קראתי שזה לא חדש. שבאירגון חברות מדינות שמפרות את זכויות האזרחים שלהם וכי זה אלו חדשות ישנות כי המועצה אינה דואגת לזכויות האדם באמת אלא בעיקר לגינוי ישראל. גולדסטון חזר בו מהדו"ח אבל הנזק כבר נעשה. אז מה זאת השטות הזאת? למה הגוף הזה קיים? למה ארה"ב לא מפסיקה לממן אותו? 

מה שנורא בעיני זה שהאיסלם הקיצוני מורח את העולם המערבי והעולם המערבי שמאמין בזכויות אדם מאמץ את האיסלם הקיצוני לחיקו, עד שיתפוצץ. אני מאוד מקווה שנדע להיות חזקים, כי ההומניות שלנו והרצון שלנו בחיים נורמליים וקידוש החיים צריכים להלחם בטרורסיטים שמקדשים את המוות ואת הכבוד. אנחנו חייבים לנצח אותם ולהיות חזקים מהם כי אחרת לא יהיה עתיד ששווה לחיות בשבילו.

אנחנו חייבים להיות משוגעים כמוהם כשאנחנו נלחמים איתם, ועדיין להמשיך להאמין בטוב.

פוסט שאומר הרבה דברים שאני חושבת.