צו פיוס: גברים על הסכין

נמאס לי. זה פשוט השתלט לנו על החיים. כבר אין סעודת שבת, שיחה עם חברים או סתם מפגש ללא אזכור של הסדרה המדוברת. לא ברור אם היא משקפת את המציאות או שמא המציאות משקפת אותה.

אני מודה שאחת לשבועיים אני מגיעה לחברים לראות את הפרקים שהם הורידו במחשב (כי אין לי יס) וזו באמת סדרה מעניינת אבל לא מעבר לזה. אני מתנגדת ללכת למפגשים עם השחקנים ורואה בזה סוג של הערצה מטופשת.

שאלות שנשאלתי בשבת:

יפעת? הודיה? רעות? עם מי את הכי מזדהה? (עם הודיה אלא מה...)

מי מהבנים הכי שווה? אף אחד, כולם סובלים מנכות רגשית, בדיוק כמו במציאות (אממ.. יש לי סימפטיה לאברי)

מעניין כמה זמן אחרי שהסדרה תלך לעולמה עוד נמשיך לשמוע את הרושם שהותירה על בני המגזר, בעיקר על אלו שאת חייהם היא מציגה על המרקע... (הדוסית)