צו פיוס: גברים על הסכין

" אם אין לך חיבוק בשבילי אני מוותרת על החגיגה
כבר שבוע וחצי לא שמעתי ממך
אתה לא רציני, אתה נעלם לי כל פעם
כבר התרגלתי אני כמעט אדישה"

בהופעה האחרונה שראיתי של דנה ברגר (לפני כשנה בערך, בב"ש) היא סיפרה , אולי ניסתה לעודד את כל הבחורות המתוסכלות מבינינו , על שהיה לה קשר לא קל, כאב לב והיא כתבה את השיר הזה, סוג של הצבת *אולטימטום, והוא חזר, והם ביחד, האבא של הבת שלה.

* (ואם נפריד את המילה נקבל אולי טמטום)

וגם יאיר לפיד כתב השבוע במדורו על ליהיא שאמרה לו שאו שחברים או ש. (את ההמשך אנחנו מכירים). לאחרונה גם שמעתי לפחות שלושה סיפורים שונים על בחורות שנמאס להן (כנראה) לא לדעת מה קורה איתן או לדעת שהן לא מס' אחת וכן הלאה.

אני אלופה בהגעה למצבים הללו. רוב הקשרים שלי מסתבכים שם, בנקודה הזו.

ברור לי שמשהו בדרך שבה אני מתנהלת שגוי מן היסוד. אני רק לא יודעת מה.

איכשהו שוב הגעתי למצב בו אני בקשר לא ברור כבר 4 חודשים. כשביקשתי הבהרות נאמר לי שאין מספיק התלהבות לבנות קשר כמו שצריך (כתבתי על זה לפני שני פוסטים) , הסברתי שאני דווקא מעוניינת ואפילו גידלתי לי איזה רגש פרא אחד או שניים.

בניגוד למנהגי בקודש, אזרתי אומץ וביקשתי שיפסיק להתקשר אלא אם הוא רוצה משהו "נורמאלי". מיותר לציין שלכשעצמי אני לא ששה אלי מיסוד, לא רוצה חתונה ולא מנסה להלחיץ, פשוט נמאס לי מהבלגאן הרגשי הזה בלב. מהלונה פארק וכל הסחרחורות שנלוות. כנראה שזה לא עזר. הוא לא הפסיק להתקשר (אפילו אמר פעם שהתגעגע) אך גם לא הראה שום דבר אחר.

הוא רוצה לקבוע בבית, אני בחוץ. הצלחנו לקבוע לשבת בחוץ (לא המבורגר, ארט בורגר) ובמהלך שהותנו שמתי לב לדבר מוזר: אני לא מפסיקה להתנחמד, לרצות, לנסות להרשים, עסוקה בו מעל הראש במקום פשוט להיות. ליהנות מהאוכל, לשתף על בעיות קטנות שמציקות לי ולהצליח לנהל שיחת חולין (בימים כתיקונם אני מצטיינת, אלופה) אני עסוקה במאתיים חישובים קטנטנים שבבסיסם עומד איזה חוסר ביטחון. במקום להיות בטוחה במקום בו אני נמצאת , במי שיושב מולי , התעסקתי בשטויות. ואז התחשק לי להקיא מעצמי. אני לא אוהבת להרגיש חסרת ביטחון.

כל הרעפת תשומת הלב הזו והוא לוקח אותי כמובן מאליו, כאיזו אפיזודה חולפת. אני מתחילה להתאהב , מחזיקה את הרגשות האצורים הללו, מבקרת שלא ישתלטו על כל כולי והוא אפילו לא בכיוון.

אני רוצה שהוא יכיר את כל הצדדים המגניבים שלי, אולי אם הוא יראה כמה דברים משותפים יש לנו , כמה שאני מוכשרת ומיוחדת ועוד כל מיני ממי"ם, אולי הוא יתאהב. ירצה בחזרה. אבל מאידך נמאס לי להתעסק בזה. עייפתי. אני כזו, גם אם הוא לא מכיר את כל הצדדים האלו. אני רוצה מישהו שירצה אותי חזרה, שיאהב אותי כפי שאני (לא מעריץ עיוור ולא מתנשא מעל) בגובה העיניים , עם ההתעקשות להיות שנונה בכל מחיר, נבוכה ומסמיקה בקלות, מתגלגלת מצחוק, אוהבת אנשים , מוקפת חברים וצריכה ספייס באותה נשימה.

נבהלת, רגישה מדי, זוכרת את כל "הפרטים שאחרים לפני שנים כבר שכחו" ועוד תכונות מחמיאות יותר ופחות. אנושיות.

לפני שנפרדנו כל אחד לדרכו, ביקשתי להתרחק קצת.

הסברתי שאני מטפחת רגשות ונראה לי שאנחנו מפרשים דברים באופן שונה. הזכרתי שבעבר ביקשתי שלא יתקשר אלא אם כן הוא רוצה משהו נורמאלי והוא בתגובה התנצל. "אין לך מה להתנצל" אמרתי. "אני לא מאשימה, רק מסבירה את המקום שאני נמצאת בו". והוא ענה ש"הוא מבין". אמרתי שאם דעתו תשתנה, שיתקשר ואם לא אצא עם איזה ערס (התחיל איתי ערב קודם, סיפור הזוי לפוסט אחר) אשמח לשמוע ממנו.

חיבקתי אותו ועליתי הביתה, לבכות.

אני מצד אחד ממש רוצה שהוא יקרא את זה ומצד שני, אני כועסת על עצמי על כך שאני לא צריכה לשכנע אף אחד לרצות בי.

הלוואי ומשהו יסתדר כשורה. הלוואי שבניגוד לתחזית האסטרולוגית המעפנה: "זהו לא שבוע טוב להעמיד אולטימטום לבני זוג, זהירות לא לנתק קשרים " ועוד שטויות על פי מצב הכוכבים , הלוואי שהוא יבין או יחליט שהוא רוצה גם.

הלוואי שבפעם הראשונה שאני מנסה לחשוב מה טוב עבורי ולשים את הצרכים שלי במרכז,זה גם יסתיים בסוף טוב כמו בסרטים האמריקאים, באיזו נשיקה מפגרת או לפחות באהבה גדולה.

(החילונית שמתאהבת בדתל"שים)

(*למי שלא מכיר כפראפרזה על "החומרים שמהם עשויה האהבה" של דויד ברוזה)

נכתב אחרי מעט שינה בדירה לא שלי. הוא ישן ואני התייסרתי כהרגלי.

פסיכולוגים טוענים שאנחנו רוב חיינו משחזרים כמה אירועים בתחומים הכואבים לנו. משחזרים שוב ושוב בתקווה שהפעם הסיום יהיה שונה ולנפשנו הכואבת תבוא מנוחה שתגאל אותנו מהדפוס הכואב.

אני מתהלכת לי בערך מגיל 17 עם איזו אמיתה שטבע אותה חברי דאז- "את מדהימה ואחת הבחורות היותר אינטילגנטיות, מוכשרות וכיו"ב (תוסיפו תארים ומחמאות ככל העולה על רוחכם) אבל: "אי אפשר להתאהב בך".

וכך חולפות להן השנים (יותר מעשר, אם מדקדקים) ואני בקשרים שונים עם בחורים שונים, שומעת את המשפט הזה בגרסאותיו השונות. זה מה שנמצא בבסיס כל קשר חדש שמתחיל אצלי ועד מהרה מתעוות. אני מקווה שאולי הפעם זה ישתנה, אבל גם לאופטימיות שלי יש גבולות ואני יודעת עמוק בנפשי שזה לא ישתנה, אפילו ניסיתי לערוך השוואות סטאטיסטיות : תוך כמה זמן אני אשמע שאני........מוכשרת/מדהימה/יפה וכן הלאה וכמה אשמע את ההמשך.

בדרך כלל זה גם גורם להחלטות שגויות מצידי. לנסות להשאר ולהתפשר על פירורים של חיבה, לוקחת את מעט העצמות שזורקים לי, בכל תנאי, בכל מזג אוויר, בכל שעה. אולי הפעם זה ישתנה? אולי אם הוא (ההוא התורן , זה כבר לא משנה מי)יכיר בי עוד צדדים, זה סוף סוף יקרה? הבחור שאני מעוניינת בו יתעניין בי חזרה? כיצד אני כ"כ אהובה על חבריי הרבים, אבל עם בחורים: נאדה. גורנשיט. כלום, גם אם אהיה הבחורה האחרונה להתאהבות, הם כנראה יוותרו על התענוג ויעדיפו להשאר לבד.

ואז אני מגיעה למסקנה הבלתי נמנעת:

כנראה שלא קורצתי מהחומרים החמקמקים שגורמים להתאהבות.

(החילונית)